דין וחשבון על דיני החוזים, מכריתה ועד חדלות פירעון (Pacta Sunt Servanda In Terram Israel)

מבוא: החוזה כיסוד החברה האזרחית

דיני החוזים מהווים את התשתית הנורמטיבית שעליה בנויה החברה האזרחית והכלכלה המודרנית. הם מספקים את הוודאות והביטחון המאפשרים ליחידים ולתאגידים לתכנן את עתידם, להקצות משאבים ולהסתמך על הבטחות הזולת. בלב דיני החוזים בישראל ניצב מתח דינמי ופורה בין שני קטבים רעיוניים: מצד אחד, העיקרון הליברלי של חופש החוזים, המעניק לצדדים אוטונומיה לעצב את יחסיהם המשפטיים כרצונם; ומצד שני, תפקידה של הרשות השופטת כשומרת סף של הגינות וצדק, המפעילה דוקטרינות כגון עקרון תום הלב כדי לפקח על הסכמים ולאזן אותם מחדש. מאמר זה יטען כי מערכת המשפט הישראלית מנווטת בין שני קטבים אלה, כאשר הגבול הסופי לאוטונומיה החוזית הפרטית נקבע על ידי המשטר העל-צדדי והקולקטיבי של דיני חדלות הפירעון, המייצגים את התערבותה המוחלטת של החברה בכישלון ההסדרה הפרטית.

הניתוח להלן יסנתז עקרונות יסוד מתוך ספרות המופת של המשפט הישראלי, וישזור יחדיו את התיאוריה הכללית של דיני החוזים , את דיני התרופות , את ההקשר הפרוצדורלי , ואת התחום המיוחד של דיני חדלות הפירעון , לכדי מפה מושגית קוהרנטית ומודרנית. מבנה המאמר יתקדם מן הכלל אל הפרט: חלקו הראשון יבסס את העקרונות הארכיטקטוניים של כריתת החוזה ומגבלותיו. חלקו השני ינתח את הפתולוגיה של ההפרה ואת המענה התרופתי לה. חלקו השלישי והאחרון יחקור את הפרדיגמה הייחודית והגוברת של דיני החוזים במסגרת הליכי חדלות פירעון.

חלק I: הארכיטקטורה של ההתחייבות החוזית

חלק זה מניח את היסודות התיאורטיים, תוך בחינת עקרון העל של חופש החוזים והמגבלות המשפטיות והשיפוטיות המשמעותיות המוטלות עליו, בפרט במצבים של פערי כוחות בין הצדדים.

פרק 1: עקרון חופש החוזים וגבולותיו

טבעו הכפול של חופש החוזים

עקרון חופש החוזים, המהווה "יתד ופינה לדיני החוזים בפרט ולמשפט האזרחי בכלל" , נושא אופי כפול. מחד, הוא זכות פוזיטיבית – החופש להתקשר בחוזה ולעצב את תכניו על פי רצון הצדדים המשותף. מאידך, הוא זכות נגטיבית – החופש שלא להתקשר בחוזה. עיקרון זה, המושרש בפילוסופיה הליברלית, זכה למעמד חוקתי עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר בתי המשפט רואים בו מקור נורמטיבי להגנה על האוטונומיה של הרצון הפרטי.

כללים כופים מול כללים מרשים (דין קוגנטי ודין דיספוזיטיבי)

מערכת המשפט מבחינה בין שני סוגי כללים. רוב דיני החוזים המיוחדים, כדוגמת חוק המכר, התשכ"ח-1968, מורכבים מכללים מרשים (דיספוזיטיביים), שהם ברירות מחדל שהצדדים רשאים לסטות מהן בהסכמה. כללים אלה נועדו לחסוך בעלויות עסקה ולהשלים פרטים שהצדדים לא קבעו. לעומתם, קיימים כללים כופים (קוגנטיים), שהם הוראות חוק שהצדדים אינם רשאים להתנות עליהן. כללים אלה משקפים אינטרס ציבורי הגובר על האוטונומיה של הצדדים.

גבולות האוטונומיה – הכללים שאינם ניתנים להתנאה

חופש החוזים אינו מוחלט, והוא נסוג בפני ערכים ואינטרסים חברתיים אחרים. המגבלות העיקריות על כוחם של הצדדים לעצב את החוזה כרצונם הן:

• אי-חוקיות, אי-מוסריות וסתירה לתקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים): חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל מעיקרו. "תקנת הציבור" היא מושג מסגרת דינמי, המאפשר לבתי המשפט לפסול תניות שהם רואים כמזיקות לחברה, כגון הגבלות בלתי סבירות על חופש העיסוק או תניות פטור גורפות מאחריות לנזקי גוף.
• הוראות חוק כופות: דברי חקיקה רבים קובעים הסדרים כופים בתחומים שבהם המחוקק זיהה פערי כוחות מובנים או צורך להגן על צד חלש. דוגמאות בולטות הן חוקי הגנת הצרכן, חוק המכר (דירות), וחוק החוזים האחידים, המטילים על ספקים חובות שאינן ניתנות להתנאה.
• פגמים ברצון (פרק ב' לחוק החוזים): גם חוזה חוקי לכאורה ניתן לביטול אם נפל פגם מהותי ברצון של אחד הצדדים בעת כריתתו, כגון טעות, הטעיה, כפייה או עושק. הוראות אלה נועדו להבטיח שהחוזה אכן משקף רצון חופשי ואמיתי.

הגבול בין דין מרשה לדין כופה אינו תמיד חד וברור כפי שהוא נראה על פניו. אף שחוקים כמו חוק המכר הם ברובם דיספוזיטיביים, בפועל, החופש לסטות מהוראותיהם מוגבל משמעותית. הדבר נובע מכך שדוקטרינות-על, ובראשן חובת תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים)  והפיקוח על חוזים אחידים, פועלות כמנגנון בקרה שיפוטי. צד בעל כוח מיקוח עודף עשוי לנסח חוזה הסוטה באופן קיצוני מהאיזון שקבע המחוקק בהוראות הדיספוזיטיביות. במצב כזה, בית המשפט עשוי לראות בסטייה עצמה, או באכיפתה, משום חוסר תום לב, או לקבוע כי מדובר ב"תנאי מקפח" בחוזה אחיד. כך, ההוראות הדיספוזיטיביות אינן רק ברירת מחדל ניטרלית; הן הופכות למעין אמת מידה של הגינות. סטייה חד-צדדית ומשמעותית מהן הופכת לראיה לחוסר הגינות או לניצול כוח. כתוצאה מכך, החופש להתנות על כללים אלה הופך מוגבל, והם מקבלים אופי "מעין-כופה", במיוחד ביחסים א-סימטריים.

פרק 2: טיפולוגיה של התקשרויות חוזיות

המשפט הישראלי מכיר במגוון רחב של חוזים, שניתן לסווגם על פי נושאם או על פי מבנם.

סיווג על פי נושא

• חוזה מכר: עסקה של הקניית בעלות בנכס תמורת מחיר. חוזה זה מוסדר בחוק המכר, התשכ"ח-1968, החל על מיטלטלין, מקרקעין וזכויות.
• חוזה שכירות: חוזה המקנה זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, תמורת דמי שכירות. מוסדר בחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971.
• חוזה קבלנות: חוזה לביצוע מלאכה או למתן שירות בשכר, כאשר הדגש הוא על העבודה ולא על החומרים. ההבחנה בינו לבין חוזה מכר, כאשר המוכר נדרש לייצר את הנכס, נעשית על פי "מבחן עיקר החומרים" – אם המזמין מספק את עיקר החומרים, יחול חוק חוזה קבלנות; אם לא, יחול חוק המכר.
• חוזה הלוואה: אף שאין חוק הלוואה כללי, עקרונותיו נשאבים מדיני החוזים הכלליים ומחקיקה ספציפית, בעיקר בתחום הצרכני.

סיווג על פי מבנה

• חוזה על תנאי: חוזה שתוקפו מותנה בהתקיימות אירוע עתידי ובלתי ודאי. החוק מבחין בין תנאי מתלה, שבהתקיימו נכנס החוזה לתוקף מלא, לבין תנאי מפסיק, שבהתקיימו החוזה מתבטל. בתקופת הביניים, הצדדים כבולים לחוזה וחבים חובת נאמנות הדדית, ובכלל זה החובה שלא למנוע את קיום התנאי (סעיף 28 לחוק החוזים).
• חוזה יחס (Relational Contract): חוזה ארוך טווח, כגון חוזה הפצה או זכיינות, המאופיין בשיתוף פעולה מתמשך ובאמון הדדי. בחוזים אלה, חובת תום הלב מוגברת, ודורשת מהצדדים גמישות והתחשבות באינטרסים המשותפים והמשתנים.
• חוזה אופציה: חוזה המעניק לאחד הצדדים ברירה (אופציה) לממש עסקה עתידית בתנאים שנקבעו מראש. יש להבחין בינו לבין הצעה בלתי חוזרת, שהיא פעולה משפטית חד-צדדית.
• חוזה לטובת אדם שלישי: חוזה שבו מתחייב אחד הצדדים (החייב) לקיים חיוב כלפי אדם שאינו צד לחוזה (המוטב). סעיף 34 לחוק החוזים מקנה למוטב זכות עצמאית לדרוש מהחייב את קיום החיוב.

פרק 3: א-סימטריה בכוח החוזי: מקרה הבוחן של חוזים אחידים

חוזים אחידים הם תופעה כלכלית נפוצה ויעילה, אך הם יוצרים פערי כוחות מובנים בין הספק, המנסח את החוזה, לבין הלקוח, הנדרש לקבלו כמות שהוא ("take it or leave it"). המשפט הישראלי פיתח מערכת כפולה של פיקוח על חוזים אלה.

מנגנוני פיקוח שיפוטיים כלליים

• עקרון תום הלב: זהו הכלי המרכזי שבאמצעותו בתי המשפט מאזנים חוזים אחידים. העיקרון מטיל על הספק חובות גילוי מוגברות וחובה לנסח את החוזה בהגינות, תוך התחשבות באינטרסים הלגיטימיים של הלקוח.
• כלל הפרשנות נגד המנסח: כאשר תניה בחוזה אחיד ניתנת למספר פירושים סבירים, יעדיף בית המשפט את הפירוש הנוח יותר ללקוח, שלא ניסח את החוזה.

התערבות חקיקתית: חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982

חוק זה מקנה לבתי המשפט ולבית הדין לחוזים אחידים סמכות ייחודית לבטל או לשנות "תנאי מקפח" בחוזה אחיד. "תנאי מקפח" הוא תנאי המעניק לספק יתרון בלתי הוגן או הפוגע בזכויות הלקוח.

• חזקות קיפוח: החוק קובע רשימה של תניות אשר חזקה עליהן שהן מקפחות, כגון תניה הפוטרת את הספק מאחריות המוטלת עליו על פי דין, או תניה השוללת או מגבילה תרופה העומדת ללקוח. במקרים אלה, נטל ההוכחה עובר אל הספק להראות שהתניה אינה מקפחת.

מערכת הפיקוח הכפולה, השיפוטית והחקיקתית, פועלת באופן סימביוטי. ניתן לתאר את פעולתה כ"תנועת מלקחיים" נגד תניות בלתי הוגנות. חוק החוזים האחידים מספק את המסגרת המובנית והפרוצדורלית, עם חזקות ברורות המקלות על הלקוח. במקביל, עקרון תום הלב הכללי משמש כ"חיל רגלים" גמיש, המאפשר לבית המשפט להתמודד עם מצבי קיפוח חדשים או גבוליים שאינם נופלים במדויק תחת חזקות החוק. לדוגמה, בית המשפט עשוי לקבוע שתניה מסוימת אינה "מקפחת" על פי הגדרות החוק, אך אכיפתה בנסיבות המקרה הקונקרטי מהווה חוסר תום לב. שילוב זה מבטיח שהצדק המהותי לא יוקרב על מזבח הפורמליזם המשפטי, ומשקף פילוסופיה שיפוטית ישראלית עמוקה המעדיפה הגינות על פני נוקשות, במיוחד בהגנה על צדדים חלשים.

חלק II: כאשר הבטחות מופרות: הפרה ותוצאותיה

חלק זה עובר משלב יצירת החוזה לשלב התפרקותו, ומפרט מהי הפרה ומהי מערכת התרופות המקיפה שנועדה להתמודד עמה.

פרק 4: האנטומיה של ההפרה

הגדרת ההפרה

הפרה מוגדרת בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". הגדרה רחבה זו מבססת משטר של אחריות מוחלטת, שבו, ככלל, אין חשיבות לשאלת האשם של המפר. די בכך שההתחייבות לא קוימה כדי שתקום לנפגע זכות לתרופות, למעט במקרים חריגים כמו סיכול.

סיווג הפרות

• הפרה בפועל: אי-קיום חיוב חוזי במועד שנקבע לקיומו.
• הפרה צפויה: מצב שבו, עוד לפני מועד הקיום, גילוי דעתו של צד או נסיבות המקרה מראים בבירור כי הוא לא יקיים את חיובו. סעיף 17 לחוק התרופות מעניק לנפגע את הברירה לפעול מיד או להמתין למועד הקיום המקורי.
• הפרה יסודית מול הפרה שאינה יסודית: זוהי ההבחנה המרכזית בדיני ההפרה, שכן היא קובעת את זמינותה של תרופת הביטול העצמית.
  • הפרה יסודית היא "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתחשב ליסודית". הפרה כזו מקנה לנפגע זכות מיידית ובלתי מותנית לבטל את החוזה.
  • הפרה שאינה יסודית מקנה זכות ביטול רק לאחר שהנפגע נתן למפר ארכה סבירה לתקן את ההפרה, וגם אז, הזכות כפופה לשיקולי צדק.

פרק 5: ארסנל התרופות

התשתית הרעיונית: הגנה על האינטרסים של הנפגע

הניתוח של דיני התרופות בישראל מאמץ את החלוקה התיאורטית המקובלת לשלושה אינטרסים מוגנים:

• אינטרס הקיום: האינטרס המרכזי, שמטרתו להעמיד את הנפגע במצב שבו היה אילו קוים החוזה. זהו אינטרס "חיובי" הצופה פני עתיד.
• אינטרס ההסתמכות: מטרתו לפצות את הנפגע על נזקים שנגרמו לו עקב הסתמכותו על קיום החוזה, ולהשיב אותו למצב שבו היה אלמלא נכרת החוזה. זהו אינטרס "שלילי" הצופה פני עבר.
• אינטרס ההשבה: מטרתו למנוע התעשרות שלא כדין של המפר, על ידי השבת טובות הנאה שהועברו אליו מכוח החוזה.

היררכיית התרופות במשפט הישראלי

המשפט הישראלי מעמיד לרשות הנפגע מגוון תרופות, הניתנות לצירוף כל עוד אין ביניהן סתירה וכל עוד אין בכך משום כפל פיצוי.

• אכיפה: זוהי תרופת המלך בדין הישראלי, הניתנת כברירת מחדל. בכך באה לידי ביטוי תפיסה מוסרית חזקה של קדושת החוזה. עם זאת, הזכות לאכיפה אינה מוחלטת, והיא כפופה לארבעה סייגים המנויים בסעיף 3 לחוק התרופות: (1) החוזה אינו בר-ביצוע; (2) אכיפת החוזה היא כפייה לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי; (3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט; (4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.
• ביטול והשבה: זוהי תרופה של עזרה עצמית, המאפשרת לנפגע להשתחרר מהקשר החוזי. בעקבות הביטול, קמה חובת השבה הדדית: כל צד חייב להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה.
• פיצויים: תרופה כספית הזמינה תמיד, בין לבדה ובין בצירוף לאכיפה או לביטול.
  • פיצויים בעד נזק צפוי (סעיף 10 לחוק התרופות): המנגנון העיקרי להגנה על אינטרס הקיום. הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.
  • פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 11 לחוק התרופות): במקרים מסוימים, כגון הפרת חיוב כספי או אי-הספקת נכס, החוק קובע נוסחה אובייקטיבית לחישוב הפיצוי, הפוטרת את הנפגע מהצורך להוכיח את שיעור נזקו.
  • פיצויים מוסכמים: צדדים רשאים לקבוע מראש פיצוי למקרה של הפרה. סעיף 15(א) לחוק התרופות מסמיך את בית המשפט להפחית את הפיצויים המוסכמים אם מצא שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו בעת כריתת החוזה.
  • הנטל להקטנת הנזק (סעיף 14 לחוק התרופות): הנפגע אינו זכאי לפיצוי בעד נזק שיכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים.

פרק 6: החישוב הכלכלי של נאמנות חוזית: פולמוס "ההפרה היעילה"

שאלת הכדאיות הכלכלית של הפרת חוזה מעלה לדיון את תיאוריית "ההפרה היעילה". תיאוריה זו, שמקורה בניתוח הכלכלי של המשפט, גורסת כי הפרת חוזה היא יעילה, ולכן רצויה מבחינה חברתית, אם רווחיו של המפר מההפרה עולים על נזקיו של הנפגע, כך שהמפר יכול לפצות את הנפגע במלוא נזקיו ועדיין להיוותר עם רווח עודף.

תיאוריה זו עומדת בסתירה חזיתית לעקרונות היסוד של דיני החוזים בישראל. ראשית, היא מתנגשת עם בכורת תרופת האכיפה. עצם העובדה שהדין הישראלי מעניק לנפגע, כברירת מחדל, את הזכות לכפות על המפר את קיום החוזה, ולא רק פיצוי כספי, מעידה על העדפה ערכית ברורה של קיום הבטחות על פני יעילות כלכלית צרופה. שנית, הפרה מכוונת, המונעת משיקולי רווח בלבד, עלולה להיחשב בעיני בתי המשפט כהתנהגות בחוסר תום לב, אשר עשויה לגרור סנקציות נוספות מעבר לפיצויי הקיום הרגילים.

לפיכך, בעוד שצד לחוזה עשוי לערוך חישוב כלכלי פרטי ולהחליט שהפרה "משתלמת" לו, הוא אינו יכול לצפות שמערכת המשפט תאמץ את החישוב הזה. המערכת אינה ניטרלית; היא מוטה נורמטיבית לטובת קיום החוזה. תיאוריית ההפרה היעילה מתייחסת להבטחה כאופציה – לקיים או לשלם פיצוי. לעומת זאת, המשפט הישראלי מתייחס להבטחה כאל חובה שיש לקיימה. צד הבוחר ב"הפרה יעילה" אינו מבצע מהלך כלכלי לגיטימי, אלא מהמר כנגד התרבות המשפטית השלטת, ומסתכן לא רק בחיוב בפיצויים, אלא בצו של בית משפט שיכפה עליו לקיים את הבטחתו במקורה.

חלק III: חוזים בכור ההיתוך של חדלות הפירעון

חלק זה עוסק במגבלה המשמעותית ביותר על זכויות חוזיות: התערבותם של דיני חדלות הפירעון, המשנים את כללי המשחק באופן יסודי.

פרק 7: התנגשות המשטרים: דיני החוזים פוגשים את דיני חדלות הפירעון

המעבר מדיני החוזים לדיני חדלות הפירעון מסמן שינוי פרדיגמטי. דיני החוזים מסדירים יחסים בילטרליים בין שני צדדים. דיני חדלות הפירעון, לעומת זאת, מסדירים מערכת יחסים קולקטיבית בין חייב לבין כלל נושיו. מטרותיהם של דיני חדלות הפירעון שונות בתכלית: לא עוד אכיפת הבטחה ספציפית, אלא (א) השאת ערך נכסי החייב לטובת כלל הנוגעים בדבר; (ב) הבטחת חלוקה הוגנת ומסודרת של נכסים אלה על פי סדר קדימויות הקבוע בחוק; ו-(ג) מתן אפשרות לשיקומו הכלכלי של החייב.

הכלי המרכזי המבטא שינוי זה הוא הקפאת ההליכים. עם פתיחת הליכי חדלות פירעון, מוטל עיכוב אוטומטי על כל ההליכים המשפטיים האינדיבידואליים נגד החייב, לרבות תביעות לאכיפת חוזים או לגביית חובות. מהלך זה כופה על כל הנושים להיכנס למסגרת הדיונית הקולקטיבית של הליך חדלות הפירעון.

פרק 8: סמכות הנאמן על חוזים נמשכים

בליבת דיני החוזים בחדלות פירעון עומדת סמכותו של הנאמן (או החייב בהליכי שיקום) ביחס ל"חוזים נמשכים" – חוזים שבהם ביצוע החיובים טרם הושלם על ידי שני הצדדים. לנאמן נתונה הברירה לאמץ את החוזה או לדחות אותו.

• אימוץ החוזה (Assumption): אם החוזה מועיל לקופת הנשייה (לדוגמה, חוזה שכירות בתנאים טובים מהשוק), הנאמן יבחר לאמצו. תנאי לאימוץ הוא ריפוי כל הפרות העבר ומתן ערובה הולמת לקיום עתידי של החוזה.
• דחיית החוזה (Rejection): אם החוזה מכביד על הקופה (לדוגמה, חוזה אספקה במחיר גבוה), הנאמן ידחה אותו. דחייה מהווה הפרת חוזה, אך תוצאותיה שונות דרמטית: תביעתו של הצד השני לפיצויים הופכת לחוב רגיל, לא מובטח, שנוצר לפני פתיחת ההליכים. משמעות הדבר היא שהצד הנפגע יקבל, במקרה הטוב, רק חלק קטן מחובו, בדומה לשאר הנושים הבלתי מובטחים.
• אי-תקפותן של תניות: חוזים רבים כוללים תניות המורות על ביטול אוטומטי של החוזה עם כניסתו של אחד הצדדים להליכי חדלות פירעון. כפי שמסביר פרופ' האן, תניות אלה, המכונות תניות, הן, ככלל, חסרות תוקף בהליכי חדלות פירעון. הסיבה לכך היא שהן פוגעות ביכולתו של הנאמן לשמר חוזים בעלי ערך כלכלי לקופה, ובכך מסכלות את אחת המטרות המרכזיות של ההליך.

כוחו של הנאמן לדחות חוזה נראה, על פניו, כהפרה המקבלת הכשר מהמדינה. אולם, ניתוח מעמיק יותר חושף כי דיני חדלות הפירעון אינם מאשרים הפרה, אלא מגדירים מחדש את מהותה של הזכות החוזית. מחוץ לחדלות פירעון, זכות חוזית היא בראש ובראשונה זכות לקבל ביצוע מהצד השני. בתוך הליכי חדלות פירעון, זכות זו עוברת טרנספורמציה כפויה: היא הופכת מזכות לביצוע לזכות לקבל חלק יחסי מנכסי החייב. החוזה עצמו הופך לנכס (או להתחייבות) של קופת הנשייה, והנאמן מנהל אותו ככל נכס אחר – משמר אותו אם הוא בעל ערך, ומוותר עליו אם הוא מכביד. חשיבה זו מבהירה כי הזכות לאכיפת חוזה פרטי מותנית, באופן אינהרנטי ומשתמע, בכשירות הפירעון המתמשכת של הצדדים – תנאי שאינו מנוסח בדרך כלל, אך הופך למציאות משפטית נוקבת עם פתיחתם של הליכי חדלות פירעון.

פרק 9: כריתת הסכמים חדשים בצל מצוקה פיננסית

הליכי חדלות פירעון אינם רק הליכי חיסול, אלא לעיתים קרובות גם הליכי הבראה ושיקום, הדורשים כריתת חוזים חדשים.

• תפקיד הנאמן: הנאמן, כמנהל נכסי החייב, מוסמך להתקשר בחוזים חדשים בשם קופת הנשייה. חוזים אלה נדרשים לשם המשך הפעלת העסק, שימור נכסים, או מימושם.
• חוזים על ידי החייב (היחיד): כשרותו המשפטית של יחיד בהליכי חדלות פירעון מוגבלת. התקשרות בחוזים חדשים היוצרים התחייבויות כספיות דורשת בדרך כלל את אישור הנאמן או בית המשפט, שכן נכסיו והכנסותיו של היחיד מוקנים לקופת הנשייה.
• חוזים על ידי הנאמן:
  • מול צדדים שלישיים: הנאמן רשאי להתקשר בחוזים לרכישת סחורות, שירותים או מימון הנדרשים להפעלת העסק. התחייבויות הנוצרות לאחר פתיחת ההליכים נחשבות בדרך כלל ל"הוצאות הליך" וזוכות לקדימות בתשלום על פני חובות העבר. קדימות זו חיונית כדי לעודד צדדים שלישיים להתקשר עם חייב בהליכים.
  • מול החייב: הנאמן עשוי להתקשר בהסכמים עם החייב עצמו, למשל בנוגע לשיתוף הפעולה שלו בהליך, תרומתו מהכנסות עתידיות, או תנאי השימוש שלו בנכסים מסוימים.
• אישור ואכיפות: חוזים משמעותיים הנכרתים על ידי הנאמן דורשים את אישור בית המשפט, הבוחן אם הם משרתים את טובת כלל הנושים. חוזים שאושרו על ידי בית המשפט זוכים למעמד אכיף וחזק במיוחד.

סיכום: סינתזה ואופקים עתידיים

מאמר זה הציג את מסעה של ההתחייבות החוזית במשפט הישראלי, החל מעקרון חופש החוזים, דרך המגבלות המוטלות עליו בשם ההגינות ותקנת הציבור, עבור בפתולוגיה של ההפרה ובמערך התרופות המורכב, וכלה בנקודת הסיום שבה הזכות הפרטית נכנעת למשטר הקולקטיבי של חדלות הפירעון. התזה המרכזית שפותחה היא כי דיני החוזים בישראל מתאפיינים במתח מתמיד בין אוטונומיית הרצון הפרטי לבין פיקוח ציבורי, כאשר דיני חדלות הפירעון מהווים את הביטוי הקיצוני והמוחלט ביותר של עליונות האינטרס הכללי על פני ההסדר הפרטי. בעוד שעקרון הוא כוכב הצפון המנחה את המערכת, אורו נשבר דרך מנסרות של תום לב, תקנת הציבור, ובסופו של דבר, המציאות הנוקשה של מצוקה כלכלית.

במבט צופה פני עתיד, הצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה של המשפט האזרחי) מבקשת לאגד, להבהיר, ובמקרים מסוימים אף לתקן את הדוקטרינות שנדונו. היא מהווה עדות למחויבות המתמשכת של המשפט הישראלי לפתח ולהתאים את דיני החוזים לאתגרי הכלכלה והחברה המשתנים, תוך שמירה על האיזון העדין בין חירות, אחריות וצדק.