תוכן עניינים
- מבוא: עקרונות היסוד והמהפכה התכליתית של דיני חדלות הפירעון
- פרשנות תכליתית: המעבר מ"פשיטת רגל" (גישת החסד) ל"שיקום כלכלי" (גישה כלכלית-חברתית)
- התנגשות תכליות: האיזון בין שיקום היחיד, השאת נשייה ואינטרס הציבור
- הגדרת "חדלות פירעון": המבחן המאזני והמבחן התזרימי
- פתיחת שערים: התנאים והמסלולים לכניסה להליך
- בקשת יחיד מול בקשת נושה: הפיצול המנהלי-שיפוטי
- סמכות שיפוט וזיקה לישראל: מניעת "תיירות חדלות פירעון"
- תנאים מהותיים למתן צו לבקשת נושה
- הוכחת קיום חוב וטענת "מחלוקת כנה"
- חזקת חדלות הפירעון (סעיף 110) והדרכים לסתירתה
- היעדר חובת מיצוי הליכים בהוצאה לפועל
- תקופת הביניים: ניהול ההליך ממתן הצו ועד לתוכנית השיקום
- הקפאת הליכים (סעיף 121)
- הגבלות על היחיד (סעיף 122) ותכליתן הכפולה
- קביעת דמי מחיה (סעיף 156)
- חובת הגילוי של היחיד (סעיף 138) והלכת משקל
- סוגיית תום הלב: לב ההליך ופסיקתו
- תום הלב ביצירת החובות
- מועד הבחינה: הכלל (סוף ההליך) והחריג (תחילת ההליך)
- הסנקציות בגין חוסר תום לב ביצירה (סעיף 163(ג))
- תום הלב בניהול ההליך (ניצול לרעה)
- הגדרת ניצול לרעה
- הסנקציה המרכזית: ביטול ההליך (סעיף 183) ופסיקה עדכנית (2023-2024)
- החייאת הליך שבוטל: המשך תחולתה של הלכת אלקצאצי
- תום הלב ביצירת החובות
- קופת הנשייה: איתור, מימוש והרחבה
- הגדרת נכסי קופת הנשייה (סעיף 216) ונכסים מוחרגים (סעיף 217)
- מימוש דירת מגורים (סעיף 229)
- ביטול הגנת הדייר והמרתה ב"סידור חלוף"
- המאבק השיפוטי בוויתור על סידור חלוף: דוקטרינת "חובת הגילוי" המוגברת
- פירוק שיתוף בדירת מגורים
- הרחבת הקופה – ביטול פעולות (Clawback)
- ביטול העדפת נושים (סעיף 219)
- ביטול פעולות הגורעות נכסים ("הענקות") (סעיף 220)
- סוגיית מפתח: הסכמי גירושין וממון כהברחת נכסים
- ביטול הברחת נכסים (סעיף 221)
- הנושים וסדר הפירעון
- הכרעה בתביעות חוב: סמכות הנאמן "להציץ מאחורי פסק דין" (סעיף 211)
- זכויות פירעון מיוחדות (בטוחות, עיכבון, קיזוז)
- סדר הפירעון (דין קדימה – סעיף 234)
- ההפטר: סוף הדרך והחריגים
- ההפטר ככלל בסיום תקופת התשלומים (סעיף 174)
- חובות שאינם ברי-הפטר (סעיף 175 לחוק)
- סוגיית מפתח: הפטר מחוב מזונות
- הכלל (אי-הפטר) והחריג (סעיף 175(ב))
- פסיקה עדכנית בנוגע להפעלת החריג
- הפטר לערב לחוב מזונות: ניתוח הלכת איסחקוב ואי-הוודאות המשפטית
- ביטול הפטר שניתן (סעיף 176)
- בעלי תפקיד וסמכויות בית המשפט
- הממונה על הליכי חדלות פירעון
- הנאמן: סמכויות, חובות ואחריות
- סמכויות בית המשפט של חדלות פירעון (שלום)
- מסלולים מיוחדים וחדלות פירעון בינלאומית
- הליכים בסכום נמוך ("רשם ההפטרים" בלשכות ההוצאה לפועל הייעודיות)
- הסדר חוב שלא במסגרת צו (חלק י' לחוק)
- הליכי חדלות פירעון בינלאומיים
- משפט משווה
- סיכום: מגמות והערות לעתיד
- אינדקס מילות מפתח
1. מבוא: עקרונות היסוד והמהפכה התכליתית של דיני חדלות הפירעון
1.1. פרשנות תכליתית: המעבר מ"פשיטת רגל" (גישת החסד) ל"שיקום כלכלי" (גישה כלכלית-חברתית)
חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "החוק" או "חוק חדלות פירעון"), אינו רפורמה טכנית גרידא; הוא מייצג מהפכה תפיסתית (Paradigm Shift) בדין הישראלי. בעוד שפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), הייתה ספוגה בשיח של אשם, סטיגמה ו"גישת החסד" (Grace Approach) – לפיה ההפטר הוא פרס הניתן לחייב תם לב שנקלע למצוקה שלא באשמתו – החוק החדש מאמץ גישה כלכלית-חברתית מודרנית.
סעיף 1 לחוק מנסח מחדש את מטרות הדין ומציב בראשן, ולראשונה באופן מפורש, את "שיקומו הכלכלי של החייב" ואת "קידום שילובו מחדש… במרקם החיים הכלכליים". מטרה זו עומדת כעת כשווה, ולעיתים אף כגוברת, על פני המטרה המסורתית של "השאת שיעור החוב שייפרע לנושים".
שינוי תכליתי זה אינו הצהרתי בלבד. כפי שמוסבר בספרות המקצועית, הוא הגורם הסיבתי הישיר למרבית החידושים המבניים בחוק. הליך שנועד ל"שיקום" אינו יכול, מעצם הגדרתו, להיות אין-סופי. בעוד שהליכי פשיטת רגל תחת הפקודה יכלו להימשך עשרות שנים (כל עוד ניתן היה תיאורטית לגבות חוב), ההכרה בשיקום כמטרה מרכזית הכריחה את המחוקק לאמץ מנגנונים של יעילות, ודאות ותחימה בזמן. מנגנונים אלו, כגון קביעת מסגרת זמנים ברורה לגיבוש תוכנית פירעון (כ-9 חודשים לדוח ממצאי בדיקה ותקופת תשלומים של כ-3 שנים כברירת מחדל ), היו זרים לחלוטין לפקודה, שהתמקדה בגבייה ולא באדם. חרף האמור, יצוין כי המציאות הקיימת מוכיחה שקיום הדיון בצו לשיקום כלכלי, חל בדרך כלל בין 11-13 חודשים מיום מתן הצו לפתיחת הליכים, ותוכניות השיקום שניתנות על ידי בית המשפט נעות בין 36 ל – 60 חודשים.
1.2. התנגשות תכליות: האיזון בין שיקום היחיד, השאת נשייה ואינטרס הציבור
שלוש המטרות שנקבעו בסעיף 1 לחוק – שיקום החייב, השאת הנשייה ושילוב מחדש – אינן הרמוניות; הן מצויות בקונפליקט מתמיד. הקונפליקט המרכזי במשפט חדלות הפירעון המודרני אינו רק בין החייב לנושיו, אלא קונפליקט פנימי בין שלוש התכליות של החוק. כיצד יש לאזן בין הרצון להעניק הפטר מהיר (לטובת שיקום) לבין הרצון למצות מימוש נכסים (לטובת השאת נשייה)?
הפסיקה שלאחר חקיקת החוק נדרשה לבצע "בקרת נזקים" מוסרית ולקבוע את גבולות השיקום. בית המשפט העליון, ב- ע"א 6892/18 רפאל נ' זיסמן, הבהיר כי תכלית השיקום אינה חזות הכול, וכי "אין משמעות הדבר כי נפרצו שערי הליכי חדלות פירעון". בתי המשפט, כך נקבע, נדרשים לאזן בין הרצון לשקם לבין הצורך "שלא לעודד או להקל ראש בהתנהגויות של יחידים החורגות מסטנדרט תום הלב". בפסק דין מחוזי נוסף, פש"ר (מחוזי ת"א) 18018-07-17 מרגלית נ' כונס הנכסים הרשמי, נקבע כי חייב ש"אינו משתף פעולה" או "פניו אינם לשיקום" לא יזכה ל"חסד" השיקומי.
מניתוח הפסיקה עולה כי נוצרה היררכיה דה-פקטו בין התכליות: תכלית השיקום היא התכלית המועדפת (Primus inter pares), אך היא מותנית בקיום רף מינימלי של תום לב. עקרונות יסוד של השיטה, כגון תקנת הציבור ומוסר תשלומים, משמשים כשומרי סף. כפי שיפורט בפרק 4, חוסר תום לב קיצוני, בין ביצירת החוב ובין בניהול ההליך, שומט את הבסיס המוסרי והמשפטי תחת ההצדקה להעניק שיקום, ומטה את הכף חזרה לטובת אינטרס הנושים ותקנת הציבור.
1.3. הגדרת "חדלות פירעון": המבחן המאזני והמבחן התזרימי
החוק מגדיר בסעיף 2 "חדלות פירעון" כמצב כלכלי שבו חייב עונה על אחד משני מבחנים חלופיים:
- המבחן התזרימי (Cash Flow Insolvency): "אינו יכול לשלם את חובותיו במועדם".
- המבחן המאזני (Balance Sheet Insolvency): "ששווי התחייבויותיו… עולה על שווי נכסיו".
הכללת שני המבחנים הללו חושפת מתח אינהרנטי בחוק. דוח הוועדה שגיבשה את הצעת החוק מתח ביקורת חריפה על המבחן המאזני, וקבע כי הוא "סובל מחיסרון משמעותי הנובע מהמורכבות שביישומו", מחייב "הערכות שווי כלכליות מורכבות, אשר פעמים רבות אינן מדויקות" ויוצר "מחלוקות המחייבות דיונים ארוכים ויקרים, אשר פוגעים בוודאות המשפטית והעסקית". ההצעה הייתה, אפוא, לבטל את המבחן המאזני ולהתמקד במבחן התזרימי בלבד.
החלטתו המודעת של המחוקק לדחות המלצה זו ולהשאיר את המבחן המאזני, למרות חוסר היעילות המוכח שבו, היא הכרעה ערכית. היא מלמדת על העדפה של רשת ביטחון רחבה לנושים על פני יעילות פרוצדורלית. המחוקק זיהה מצבים שבהם חייב מצליח "להחזיק את הראש מעל המים" (עומד במבחן התזרימי) רק באמצעות נטילת הלוואות חדשות והגדלת הגירעון, בעודו חדל פירעון מובהק במובן המאזני. ביטול המבחן המאזני היה מונע מנושים לעצור חייב כזה מלהמשיך ולהעמיק את הבור. לפיכך, השארת המבחן המאזני מאפשרת לנושים להתערב גם במצבים כלכליים מורכבים, וזאת במחיר של סרבול ההליך – סתירה מובנית לתכלית היעילות של החוק.
2. פתיחת שערים: התנאים והמסלולים לכניסה להליך
2.1. בקשת יחיד מול בקשת נושה: הפיצול המנהלי-שיפוטי
אחד החידושים המבניים המשמעותיים ביותר בחוק הוא ה"טריאז'" (Triage) המערכתי שהוא יוצר בטיפול בבקשות. החוק מפצל את מסלולי הכניסה להליך:
- בקשת יחיד (סעיף 103): מוגשת לממונה על הליכי חדלות פירעון. זהו מסלול מנהלי-מקצועי. ההנחה היא שבקשת יחיד היא לרוב הודאה במצב (non-adversarial), ולכן יכולה להיות מטופלת ביעילות על ידי גוף מנהלי, ללא צורך בהליך שיפוטי מלא בערכאה ראשונה.
- בקשת נושה (סעיף 109): מוגשת ישירות לבית משפט השלום. זהו מסלול שיפוטי-אדוורסרי. ההנחה היא שבקשת נושה היא אדוורסרית מיסודה, כרוכה בסכסוך עובדתי ומשפטי, ולכן מחייבת הכרעה שיפוטית.
פיצול זה נועד להפחית דרמטית את העומס על בתי המשפט, אשר תחת הפקודה נדרשו לדון בכל בקשה ובקשה, ולהעביר את הטיפול הראשוני ברוב התיקים (בקשות יחידים) לגוף מקצועי-מנהלי. בית המשפט הופך מגורם מנהל לגורם מכריע ומבקר (בדיון בבקשות נושים או בערעורים על החלטות הממונה).
2.2. סמכות שיפוט וזיקה לישראל: מניעת "תיירות חדלות פירעון"
החוק החדש מבטל את המבחנים הפורמליים-טכניים שהיו קיימים בפקודה (כגון ביצוע "מעשה פשיטת רגל" על אדמת ישראל), ומחליפם במבחן מהותי של זיקה. סעיף 101(ב) לחוק קובע כי בית המשפט מוסמך לדון בהליך אם מתקיים אחד מאלה: (1) "מרכז חייו" של היחיד הוא בישראל; (2) מרכז חייו היה בישראל בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה; (3) ליחיד יש נכסים או שהוא מנהל עסקים בישראל.
כפי שמודגש בספרות, מטרת הדרישה היא למנוע "תיירי חדלות פירעון". הפסיקה מבהירה כי ניהול הליך עבור יחיד שמרכז חייו בחו"ל מקשה על הפיקוח ועל איתור הכנסותיו, וכי האינטרס הציבורי במתן הפטר "נחלש מאוד" כשהחייב אינו חי בישראל. המעבר למבחן "מרכז החיים" הגמיש מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב לסרב לנהל הליך המהווה ניצול לרעה של המערכת המשפטית הישראלית.
2.3. תנאים מהותיים למתן צו לבקשת נושה
החוק החדש שינה דרמטית את מאזן הכוחות בין חייבים לנושים, והפך את בקשת חדלות הפירעון לכלי גבייה אסטרטגי רב עוצמה. הדבר נובע מצירוף של מספר הקלות משמעותיות שניתנו לנושה:
2.3.1. הוכחת קיום חוב וטענת "מחלוקת כנה"
נושה אינו נדרש עוד להציג פסק דין חלוט או תיק הוצאה לפועל כנגד היחיד כתנאי להגשת הבקשה. ניתן להגיש בקשה גם על סמך חוב נטען (למשל, חשבונית שלא שולמה). ההגנה המרכזית העומדת ליחיד בשלב זה היא כי קיימת "מחלוקת כנה" (Genuine Dispute) בדבר עצם קיומו או גובהו של החוב. הנטל על היחיד להוכיח כי המחלוקת "כנה" הוא נטל כבד, ועליו להראות טענות ממשיות הראויות להישמע, ולא טענות סרק שנועדו לדחיית הקץ. אם בית המשפט משתכנע בקיומה של מחלוקת כנה, הוא יפנה את הצדדים לבירור אזרחי רגיל.
2.3.2. חזקת חדלות הפירעון (סעיף 110) והדרכים לסתירתה
החוק מקל על הנושה גם בהוכחת יסוד "חדלות הפירעון". במקום לדרוש מהנושה, שאין לו גישה לנתוני החייב, להוכיח את מצבו המאזני או התזרימי, החוק מאפשר לו להסתמך על "חזקת חדלות פירעון". חזקה זו קמה, בין היתר, אם הנושה מסר ליחיד "דרישת תשלום" לחוב העולה על כ – 76,000 ש"ח, והחוב לא שולם בתוך 45 ימים. דרך נוספת היא מסירת אזהרה בהוצאה לפועל שלא קוימה.
משקמה החזקה, נטל הסתירה עובר אל היחיד. כעת עליו להוכיח פוזיטיבית כי אי-התשלום לא נבע מחדלות פירעון. זוהי הקלה פרוצדורלית עצומה לנושה המבקש.
2.3.3. היעדר חובת מיצוי הליכים בהוצאה לפועל
הפסיקה, שאומצה בספרות, קובעת נחרצות כי אין על הנושה חובה למצות הליכים בלשכת ההוצאה לפועל טרם פנייה להליך חדלות פירעון. הליכי חדלות פירעון והליכי הוצאה לפועל הם מסלולים מקבילים ועצמאיים, ולנושה נתונה זכות הבחירה ביניהם.
המשמעות המצטברת של הקלות אלו היא מהפכנית: נושה בעל חוב מגובה (אף ללא פסק דין), שולח דרישת תשלום, ממתין 45 יום, ומגיש בקשה לצו פתיחת הליכים. פעולה זו, אם תתקבל, מקפיאה את כלל הליכי הגבייה האחרים, מכנסת את כלל נכסי החייב, ומעבירה את נטל ההוכחה אל החייב. זהו כלי רב עוצמה שנועד לשרת את תכלית השוויון הקולקטיבי ולמנוע "מרוץ נושים" בהוצאה לפועל.
3. תקופת הביניים: ניהול ההליך ממתן הצו ועד לתוכנית השיקום
עם מתן הצו לפתיחת הליכים, נכנס היחיד ל"תקופת ביניים". תקופה זו, הנמשכת כ-9 חודשים עד להגשת דוח ממצאי הבדיקה של הנאמן, מאופיינת במערכת איזונים הדוקה בין הגנה על היחיד לבין הגנה על הנושים.
3.1. הקפאת הליכים (סעיף 121)
התוצאה המיידית והחשובה ביותר של הצו היא הקפאת הליכים (Stay of Proceedings) גורפת. מטרת ההקפאה היא יצירת "פסק זמן" (Time Out) שיעצור את "מרוץ הנושים" ויאפשר לנאמן למפות את נכסי והתחייבויות היחיד בנקודת זמן קבועה, מבלי שנושה "זריז" ישפר את מצבו על חשבון אחרים.
ההקפאה חלה על הליכי גבייה (הוצאה לפועל ועיקולים קיימים), על פתיחה או המשך של הליכים משפטיים אזרחיים, וחשוב מכל – היא מונעת "שכלול שעבודים, משכנתאות, עסקאות". משמעות הדבר היא שנושה שהחזיק בחוזה למשכנתה אך טרם רשם אותה, אינו יכול עוד לרשום אותה לאחר הצו ולזכות במעמד של נושה מובטח. זוהי הוראה קריטית להבטחת עקרון השוויון.
3.2. הגבלות על היחיד (סעיף 122) ותכליתן הכפולה
במקביל להגנה שמעניקה הקפאת ההליכים, החוק מטיל על היחיד, כברירת מחדל, שורת הגבלות. הבולטות שבהן הן: עיכוב יציאה מהארץ ואיסור חידוש דרכון (למעט באישור בית המשפט) ; איסור על שימוש בכרטיסי אשראי (למעט כרטיס דביט) ואיסור על נטילת אשראי ; והגבלות על עיסוקים הדורשים אמון ציבורי (כגון עריכת דין או ראיית חשבון).
להגבלות אלו תכלית כפולה. התכלית הראשונה היא כופה (Coercive): למנוע מהיחיד להבריח נכסים (על ידי יציאה מהארץ) או ליצור חובות חדשים (על ידי הגבלת אשראי). התכלית השנייה, והחדשנית יותר, היא שיקומית (Rehabilitative): ההגבלות, במיוחד האיסור על שימוש באשראי, כופות על היחיד "גמילה" מדפוסי הצריכה שהובילו אותו לחדלות פירעון. הן מאלצות אותו להתחיל ללמוד התנהלות כלכלית מבוססת-מזומן, המהווה את השלב המעשי הראשון ב"הכשרה להתנהלות כלכלית נכונה" שהחוק דורש כחלק מתוכנית השיקום.
3.3. קביעת דמי מחיה (סעיף 156)
במקביל להגבלות, קובע בית המשפט ליחיד "דמי מחיה" חודשיים. סכום זה נועד להבטיח את "קיומו המינימלי" של היחיד ושל התלויים בו (בני משפחה הגרים עמו). כל הכנסה של היחיד מעבר לסכום זה מועברת על ידו מדי חודש לקופת הנשייה.
קביעת גובה דמי המחיה היא אחת הסוגיות הרגישות והשכיחות ביותר הנדונות בבתי המשפט. קביעת דמי מחיה נמוכים מדי פוגעת בכבוד האדם של היחיד, דוחקת אותו לשולי החברה (ואולי אף לשוק השחור) ופוגעת בסיכויי שיקומו ובמוטיבציה שלו לשתף פעולה. מנגד, קביעת דמי מחיה גבוהים מדי פוגעת ישירות בנושים ובתכלית השאת הנשייה. החוק מנחה כי הבסיס לחישוב אינו רק ההכנסה בפועל של היחיד, אלא הערכת "כושר השתכרותו", מה שמאפשר לבית המשפט לדרוש מיחיד שאינו ממצה את הפוטנציאל הכלכלי שלו, לשלם סכום גבוה יותר לקופה. בשקילת כושר השתכרות ראוי של יחיד, מובאים בחשבון השכלתו, ניסיונו המקצועי, הכשרה מיוחדת אשר עבר וכיו"ב.
3.4. חובת הגילוי של היחיד (סעיף 138) והלכת משקל
חובת הליבה המוטלת על היחיד היא חובת הגילוי. ה"עסקה" העומדת בבסיס הליך חדלות הפירעון היא פשוטה: היחיד מעניק שקיפות מוחלטת (Full Disclosure), ובתמורה הוא מקבל הגנה (Stay) ועתיד נקי (Discharge).
החובה מתחילה עם הגשת הבקשה, המחייבת צירוף "דוח על מצבו הכלכלי", "תצהיר הסתבכות כלכלית" ו"כתב ויתור סודיות" גורף המאפשר לנאמן גישה לכל מאגרי המידע. החובה נמשכת לאורך כל ההליך באמצעות דרישה להגשת דוחות תקופתיים (לרוב דו-חודשיים) על הכנסות והוצאות (תקנה 109).
הפסיקה החמירה מאוד עם הפרת חובה זו וקבעה כי מדובר בחובה "יזומה" ומתמשכת. הלכה מכוננת בהקשר זה ניתנה ב- ע"א 8488/18 משקל נ' בצלאל. באותו מקרה, חייבת הגיעה להסדר נושים שקיבל תוקף של פסק דין, אך לאחר מכן קיבלה נכס בירושה ולא דיווחה על כך יזום. בית המשפט העליון קבע כי חובת הגילוי חלה עד סיומו המוחלט של ההליך, וכי אי-הדיווח מהווה "לכל הפחות 'עצימת עיניים'" המצדיקה את ביטול ההפטר שניתן לה. הלכה זו ממחישה כי הפרת חובת הגילוי אינה מחדל טכני, אלא הפרה יסודית של "חוזה השיקום" בין היחיד, נושיו ובית המשפט, ויש לה תוצאות הרסניות עבור היחיד.
4. סוגיית תום הלב: לב ההליך ופסיקתו
סוגיית תום הלב היא הציר המרכזי שסביבו נע הליך חדלות הפירעון. החוק מבחין באופן מובהק בין חוסר תום לב שקדם להליך (ביצירת החובות) לבין חוסר תום לב במהלך ההליך (ניצול לרעה). לאבחנה זו השלכות קריטיות על הסנקציות שיוטלו.
4.1. תום הלב ביצירת החובות
סוגיה זו בוחנת את התנהלות היחיד טרם פתיחת ההליכים – כיצד נוצרו החובות שבגינם הוא מבקש הפטר.
4.1.1. מועד הבחינה: הכלל (סוף ההליך) והחריג (תחילת ההליך)
הכלל בחוק החדש הוא ששאלת תום הלב ביצירת החובות אינה נבחנת בפתח ההליך. זאת, בניגוד לפקודה, שבה חוסר תום לב מנע לעיתים קרובות את עצם מתן צו הכינוס. הרציונל לשינוי הוא יעילות: לאפשר כניסה מהירה להליך, מתן הגנה ליחיד, ורק לאחר מכן, במסגרת דוח ממצאי הבדיקה של הנאמן, לבחון לעומק את נסיבות יצירת החובות. הבחינה המהותית נעשית, אפוא, רק בשלב הדיון בצו לשיקום כלכלי, כ-9-12 חודשים לאחר תחילת ההליך.
עם זאת, החוק והפסיקה שמרו על חריג צר למקרים קיצוניים. כאשר מדובר ב"חוסר תום לב קיצוני" או ב"ניצול לרעה" של ההליך, רשאי בית המשפט לבטל את ההליך מיד בתחילתו (לפי סעיף 108 לחוק). הפסיקה מבהירה כי חריג זה שמור למקרים שבהם החובות נוצרו כתוצאה ישירה ממעשי פשע חמורים, כגון עבירות אלימות קשות, רצח או עבירות מין, שבהם ניהול הליך שיקום סותר את תקנת הציבור.
4.1.2. הסנקציות בגין חוסר תום לב ביצירה (סעיף 163(ג))
חשוב להדגיש: גם כאשר מתגלה בסוף ההליך כי היחיד יצר את חובותיו בחוסר תום לב (למשל, נטל אשראי ביודעו שלא יוכל להחזירו), הדבר אינו מוביל אוטומטית לביטול ההליך. תכלית השיקום עדיין גוברת.
הסנקציה המרכזית, הקבועה בסעיף 163(ג) לחוק, היא שינוי תנאי תוכנית השיקום: בית המשפט רשאי להורות על הארכת תקופת התשלומים (מעבר לשלוש שנות ברירת המחדל), הגדלת סכום התשלומים החודשי, או במקרים מסוימים, החרגת אותו חוב ספציפי (שנוצר במרמה) מההפטר הסופי (לפי סעיף 175).
4.2. תום הלב בניהול ההליך (ניצול לרעה)
כאן הדוקטרינה המשפטית מחמירה ונוקשה בהרבה. חוסר תום לב במהלך ההליך מתייחס להתנהלות היחיד לאחר שקיבל את הגנת בית המשפט (צו לפתיחת הליכים – הקפאת הליכים).
4.2.1. הגדרת ניצול לרעה
הפסיקה הגדירה קטלוג רחב של התנהגויות המהוות ניצול לרעה של ההליך, ובהן: אי-הגשת דוחות חודשיים במועד, אי-תשלום צו התשלומים שנקבע, הסתרת נכסים או הכנסות (כפי שנקבע בהלכת שטרייחר ), יצירת חובות חדשים במהלך ההליך, הפרת הגבלות (כגון יציאה מהארץ ללא אישור ), או כל חוסר שיתוף פעולה עם הנאמן.
4.2.2. הסנקציה המרכזית: ביטול ההליך (סעיף 183) ופסיקה עדכנית (2023-2024)
הסנקציה על ניצול לרעה של ההליך היא חמורה ומיידית: ביטול ההליך. סעיף 183(א) לחוק מסמיך את בית המשפט לבטל את צו פתיחת ההליכים אם מצא שהיחיד נהג בחוסר תום לב (כהגדרתו בסעיף 163(ג)) או הפר את הוראות הצו, ו"בשל כך נפגע באופן מהותי ניהולם התקין של ההליכים". ביטול ההליך משמעו הסרת כל ההגנות, והחזרת היחיד ל"זירת הג'ונגל" של לשכת ההוצאה לפועל, כשהוא חשוף לכלל נושיו.
הפסיקה העדכנית (2023-2024) מדגימה שימוש נרחב וגובר בסעיף 183. בתי המשפט מבטלים הליכים עקב "מחדלים והתנהלות חסרת תום לב", או מעשים המעידים על זלזול בהליך, כגון קניית רכב יוקרה (ג'יפ) במהלך ההליך.
יתרה מכך, נוצרה מגמה בפסיקה המחוזית המטשטשת את האבחנה הלוגית בין שני סוגי חוסר תום הלב. בפסק דין מטבריה (2024) נקבע כי גם "כניסה להליך חדלות פירעון באמצעות יצירת חובות שלא בתום לב… תצדיק גם ביטולו של ההליך כולו… לפי סעיף 183(א) לחוק". זוהי הרחבה שיפוטית משמעותית. היא קובעת כי חוסר תום לב ביצירת החוב (שהסנקציה עליו אמורה להיות רק הארכת תקופה לפי סעיף 163) יכול להיות כה חמור, עד שהוא מהווה "התנהלות בחוסר תום לב בהליך חדל"פ" מעצם הגשתו. זוהי דוגמה מובהקת להתחזקות מעמדו של בית המשפט כ"שומר סף" מוסרי, המשתמש בסעיף 183 כדי לסלק מהמערכת חייבים שאינם ראויים לשיקום, גם אם הם משתפים פעולה פרוצדורלית.
4.2.3. החייאת הליך שבוטל: המשך תחולתה של הלכת אלקצאצי
מה קורה לאחר ביטול הליך לפי סעיף 183? האם היחיד יכול להגיש בקשה חדשה למחרת? כרך המילואים (בספרם של מאור ודגני, הפטר) דן בסוגיה חשובה זו וקובע כי הלכת אלקצאצי (שנקבעה בפקודה הישנה) ממשיכה לחול.
הלכה זו קובעת "תקופת צינון" מחייבת, של בין שנה לשנתיים וחצי (לפי חומרת המעשים ושיקול דעת המותב), בטרם יוכל חייב שההליך בעניינו בוטל עקב ניצול לרעה, להגיש בקשה חדשה לפתיחת הליכים. זוהי דוגמה קלאסית להמשכיות הדוקטרינה השיפוטית. אף שהחוק התחלף, בתי המשפט "מייבאים" לתוכו הלכות קודמות שנועדו לשמור על תקנת הציבור ועל יושרת ההליך, ומונעים מהחייב "לכבס" את מחדליו על ידי מעבר לחוק החדש.
5. קופת הנשייה: איתור, מימוש והרחבה
5.1. הגדרת נכסי קופת הנשייה (סעיף 216) ונכסים מוחרגים (סעיף 217)
קופת הנשייה היא מכלול הנכסים של היחיד העומדים לחלוקה לנושיו. סעיף 216 לחוק מגדיר אותה באופן רחב ככוללת את כל נכסי היחיד במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, וכן נכסים שעברו אליו לאחר מתן הצו ועד למתן ההפטר. הדוגמה המובהקת לכך היא ירושה, כפי שנדון בהלכת שטרייחר.
מנגד, סעיף 217 לחוק מחריג במפורש נכסים מסוימים מהקופה, וזאת מטעמים סוציאליים ושיקומיים. נכסים אלו כוללים, בין היתר, כספי קופות גמל לקצבה (פנסיה), נכסים שאינם ניתנים לעיקול (כגון מיטלטלין בסיסיים), וכן כספי פיצויים בגין נזקי גוף (בכפוף לשיקול דעת בית המשפט).
5.2. מימוש דירת מגורים (סעיף 229)
סוגיית מימוש דירת המגורים של היחיד היא מהסוגיות הטעונות והמורכבות ביותר בהליך.
5.2.1. ביטול הגנת הדייר והמרתה ב"סידור חלוף"
החוק החדש חולל שינוי דרמטי בתחום זה. הוא ביטל את "הגנת הדייר" המורכבת (לפי חוק הגנת הדייר) שהייתה קיימת בפקודה, אשר הקנתה לחייב ולבן זוגו זכות להמשיך לגור בדירה כדיירים מוגנים ומנעה את מימושה בפועל.
במקום הגנה זו, החוק קבע בסעיף 229(ג) זכות ל"סידור מגורים חלופי" (או "דיור חלוף"). זהו הסדר כספי, שגובהו ומשכו נקבעים על ידי בית המשפט (ובהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה ), אשר נועד להבטיח שליחיד ולבני משפחתו תהיה קורת גג לאחר מכירת הדירה. סכום זה מנוכה מתמורת המכירה לפני חלוקתה לנושים.
5.2.2. המאבק השיפוטי בוויתור על סידור חלוף: דוקטרינת "חובת הגילוי" המוגברת
הבעיה המרכזית ביישום הסדר זה היא שרובם המכריע של היחידים חתמו, בעת נטילת המשכנתה מהבנק, על סעיף סטנדרטי בחוזה הלוואה שבו הם מוותרים על זכותם לסידור חלוף.
בתי המשפט, כפי שנסקר בהרחבה בספרות, מנהלים "קרב מאסף" כנגד תוקפם של סעיפי ויתור גורפים אלו. בפסיקה ענפה פותחה דוקטרינה של "חובת גילוי" מוגברת המוטלת על הבנקים כתנאי לתוקף הוויתור. בתי המשפט אינם מסתפקים בחתימה על החוזה, אלא דורשים מהבנק להוכיח כי פקיד הבנק הסביר לחייב בעל פה, באופן ברור ונהיר, את המשמעות המדויקת של הוויתור על קורת הגג שלו ושל משפחתו.
זהו נטל הוכחה כבד מאוד המוטל על הבנקים (להוכיח הסבר בעל פה שניתן לעיתים שנים רבות קודם לכן). זוהי דוגמה מובהקת לאקטיביזם שיפוטי המשתמש בכלים פרשניים (חובת גילוי מוגברת מתוקף חוק הבנקאות או חוק החוזים) כדי להגן על תכלית-על של החוק (שיקום וזכות לקורת גג) מפני פגיעה בה באמצעות חופש החוזים.
5.2.3. פירוק שיתוף בדירת מגורים
כאשר הדירה רשומה במשותף על שם היחיד ובן זוגו, הנאמן רשאי ליזום הליך של פירוק שיתוף במקרקעין כדי לממש את חלקו של היחיד. הפסיקה קבעה כי במקרה כזה, גם בן הזוג שאינו בחדלות פירעון זכאי להגנת סידור חלוף, אשר תשולם לו מתוך חלקו של היחיד בתמורה, וזאת כתנאי לפינויו מהנכס.
5.3. הרחבת הקופה – ביטול פעולות (Clawback)
אחת מתפקידיו המרכזיים של הנאמן היא לבחון את התנהלות היחיד לפני ההליך, ולאתר פעולות שנעשו כדי להבריח נכסים מהנושים. החוק מעניק לנאמן כלים רבי עוצמה ("Clawback") לביטול פעולות אלו והשבת הנכסים לקופה.
5.3.1. ביטול העדפת נושים (סעיף 219)
סעיף זה מאפשר לבטל תשלום חוב ששולם לנושה ספציפי (ובכך הועדף על פני אחרים) ב-3 החודשים שקדמו לצו. אם הנושה שקיבל את התשלום הוא "קרוב" של היחיד, תקופת הבדיקה מתארכת לשנה.
החידוש המרכזי בחוק החדש הוא ביטול דרישת "כוונת ההעדפה" הסובייקטיבית שהייתה קיימת בפקודה. בעבר, הנאמן היה צריך להוכיח שהחייב התכוון להעדיף נושה זה. כיום, המבחן הוא אובייקטיבי: האם הפעולה בפועל יצרה העדפה? די בכך כדי לאפשר את ביטולה, בכפוף לסייגים (למשל, אם נעשתה במהלך העסקים הרגיל).
5.3.2. ביטול פעולות הגורעות נכסים ("הענקות") (סעיף 220)
זהו כלי הביטול המרכזי והנפוץ ביותר. הוא מאפשר לנאמן לבטל פעולות שבהן היחיד העביר נכס ללא תמורה הולמת (למשל, העברת דירה במתנה לבן משפחה).
תקופת ה"מבט לאחור" (Lookback Period) היא משמעותית:
- 4 שנים לפני מתן הצו, אם הפעולה נעשתה לטובת אדם שאינו קרוב.
- 7 שנים לפני מתן הצו, אם הנכס הועבר ל"קרוב" (בן זוג, הורה, ילד וכו').
התנאי המרכזי לביטול הוא שהנאמן יוכיח כי במועד ביצוע הפעולה, היחיד היה חדל פירעון, או שביצוע הפעולה הוא שהפך אותו לחדל פירעון.
5.3.3. סוגיית מפתח: הסכמי גירושין וממון כהברחת נכסים
אחד משדות הקרב המשפטיים העיקריים ביישום סעיף 220 נוגע להסכמי גירושין והסכמי ממון. לעיתים קרובות, חייבים מנסים להבריח נכסים לנושים באמצעות הסכם גירושין א-סימטרי, שבו כל הנכסים (כגון דירת המגורים) מועברים לבן הזוג, בעוד היחיד "נותר" עם כל החובות.
הספרות והפסיקה קובעות באופן חד-משמעי כי העובדה שהסכם גירושין קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה או בבית דין רבני אינה מחסנת אותו מביטול. הרציונל הוא שבית המשפט המאשר את ההסכם בוחן רק את הסכמת הצדדים שלפניו (בני הזוג) ואינו רואה, ואינו אמור לראות, את אינטרס הנושים החיצוניים.
הפסיקה פיתחה מבחנים להבחנה בין הסכם גירושין "פיקטיבי" שנועד להברחה, לבין הסכם "אמיתי". כאשר הנאמן מציג הסכם א-סימטרי שנחתם בסמיכות זמנים לקריסה הכלכלית, נוצר "אות מרמה" (Badge of Fraud). אות זה מעביר את נטל ההוכחה אל בן הזוג (שקיבל את הנכסים). כעת על בן הזוג להוכיח את תום ליבו ואת אמיתות הפירוד, וכן להוכיח שנתן תמורה עבור הנכסים (למשל, ויתור מוכח על מזונות עתידיים או תשלום בפועל עבור חלקו של החייב). אם בן הזוג לא יעמוד בנטל כבד זה, יבוטל הוויתור על הנכסים והם יושבו לקופת הנשייה.
5.3.4. ביטול הברחת נכסים (סעיף 221)
זהו סעיף "חריג" המאפשר להרחיק לכת עד 10 שנים אחורה, אך הוא דורש מהנאמן להוכיח יסוד נפשי סובייקטיבי: "כוונה להבריח נכסים", וזאת ללא קשר למצבו הכלכלי של היחיד בעת ההברחה.
6. הנושים וסדר הפירעון
6.1. הכרעה בתביעות חוב: סמכות הנאמן "להציץ מאחורי פסק דין" (סעיף 211)
הנאמן, בפיקוח הממונה, משמש כגוף מעין-שיפוטי המכריע בתביעות החוב המוגשות על ידי הנושים. סעיף 211(ב) לחוק מעניק לנאמן סמכות רבת עוצמה "להציץ מאחורי פסק דין".
משמעות הסמכות היא שהנאמן אינו כבול בפסק דין שהוצג לו, אם יש לו יסוד סביר לחשוש כי פסק הדין הושג ב"תרמית או קנוניה" (למשל, הסכמה בין החייב לחבר על חוב פיקטיבי), או שפסק הדין ניתן ללא בירור לגופו (למשל, פסק דין בהיעדר הגנה). סמכות זו חיונית להגנה על כלל הנושים מפני ניסיונות לנפח את מצבת החובות באופן מלאכותי.
6.2. זכויות פירעון מיוחדות (בטוחות, עיכבון, קיזוז)
עקרון השוויון אינו מוחלט. החוק מכיר בזכויות קנייניות קודמות של נושים מסוימים, הנהנים מעדיפות:
- נושה מובטח: נושה המחזיק בשעבוד (משכון או משכנתה) על נכס ספציפי. הוא זכאי להיפרע ראשון מתמורת מימוש אותו נכס.
- נושה בעל זכות עיכבון: מי שמחזיק כדין בנכס של היחיד (למשל, מוסך המחזיק ברכב) עד לתשלום חוב בגין שירות שנתן לנכס.
- נושה בעל זכות קיזוז: נושה שהוא גם חייב של היחיד. החוק מתיר לו לקזז את החובות ההדדיים, ובכך להיפרע בפועל מ-100% מחובו.
זכויות אלו מהוות חריג מהותי לעקרון השוויון, אך הן הכרחיות לקיום ודאות בעולם האשראי המסחרי.
6.3. סדר הפירעון (דין קדימה – סעיף 234)
לאחר פירעון חובות מובטחים ותשלום הוצאות ההליך, היתרה בקופה מחולקת בסדר קדימויות (דין קדימה) הקבוע בסעיף 234 לחוק. בראש הסדר עומדים חובות שכר עבודה לעובדיו של היחיד (אם היה מעסיק), ולאחריהם חובות ניכויים במקור לרשויות המס. רק לאחר מכן, היתרה מחולקת באופן יחסי (Pro-Rata) בין כלל הנושים הבלתי מובטחים ("הרגילים").
7. ההפטר: סוף הדרך והחריגים
7.1. ההפטר ככלל בסיום תקופת התשלומים (סעיף 174)
בתום תקופת התשלומים שנקבעה בצו השיקום (כאמור, לרוב 3 שנים), ולאחר שהיחיד עמד בכל חובותיו, ייתן לו בית המשפט "הפטר". ההפטר פוטר את היחיד מכל יתרת חוב שנוצר לפני מתן הצו לפתיחת הליכים, ומאפשר לו לפתוח דף חדש.
7.2. חובות שאינם ברי-הפטר (סעיף 175 לחוק)
ההפטר אינו מוחלט. סעיף 175(א) לחוק מגן על אינטרסים ציבוריים חיוניים, וקובע רשימה סגורה של חובות שההפטר אינו חל עליהם, והיחיד יישאר חייב אותם גם לאחר סיום ההליך. חובות אלו כוללים:
- "תשלום עונשי" (קנסות פליליים, קנסות מנהליים).
- חוב שנוצר בדרך מרמה.
- חוב מזונות (כפי שיפורט להלן).
- חוב הנובע מעבירות מין או אלימות חמורה (הוראה שנוספה לחוק החדש).
7.3. סוגיית מפתח: הפטר מחוב מזונות
7.3.1. הכלל (אי-הפטר) והחריג (סעיף 175(ב))
הכלל, כאמור, הוא שחוב מזונות שנוצר לפני הצו אינו בר-הפטר. המחוקק רואה בחוב זה חוב בעל אופי מוסרי-חברתי עליון. עם זאת, סעיף 175(ב) מסמיך את בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו ולאחר שנתן לזכאי המזונות הזדמנות לטעון, להפטיר את היחיד גם מחוב מזונות, כולו או חלקו.
7.3.2. פסיקה עדכנית בנוגע להפעלת החריג
הפעלת חריג זה היא נדירה ונעשית בזהירות רבה. בתי המשפט שוקלים, בין היתר, את גיל הילדים (האם הפכו לבגירים?), את מצבה הכלכלי הנוכחי של הזכאית למזונות, את גובה החוב (שצבר לעיתים ריביות עצומות בהוצאה לפועל), ואת היעדר כל סיכוי לגבייתו. פסיקות עדכניות, כגון חדל"פ 42787-06-22 אילייב נ' הממונה, מדגימות כי בתי המשפט מתחילים להשתמש בסמכות זו (במקרה ההוא, לגבי חובות מרמה) בנסיבות הומניטריות מיוחדות, ומגמה זו עשויה להשפיע גם על חובות מזונות ישנים.
7.3.3. הפטר לערב לחוב מזונות: ניתוח הלכת איסחקוב ואי-הוודאות המשפטית
סוגיה סבוכה אף יותר נוגעת לערב לחוב מזונות (למשל, סב שחתם ערבות למזונות נכדיו). תחת הפקודה הישנה, נקבעה הלכה חשובה ב- רע"א 8488/18 איסחקוב נ' הממונה. בית המשפט העליון קבע כי ערב לחוב מזונות יכול לקבל הפטר על חוב זה. הרציונל היה הבחנה בין החייב העיקרי (האב), שחובו נובע מכשל מוסרי-חברתי ("הימנעותו מתשלום החוב אינה נתפסת… כשל מוסרי-חברתי"), לבין הערב, שחובו הוא פיננסי-חוזי בלבד.
אולם, כפי שמצוין בכרך המילואים (בספרם של מאור ודגני, הפטר), קיימת כיום אי-ודאות משפטית קריטית. הנשיאה חיות, בדחותה בקשה לדיון נוסף באיסחקוב, העירה כי ייתכן שהלכה זו לא תחול תחת החוק החדש, וזאת בשל הבדלי נוסח בין סעיף ההחרגה בפקודה לבין סעיף 175 החדש. הערה זו זרעה ספק משמעותי, ונושא זה הפך לשדה קרב משפטי פעיל בערכאות הנמוכות. בתי המשפט נאלצים להכריע האם ליישם את רוח הלכת איסחקוב, או להיצמד ללשון החוק החדש (שעשויה לשלול את ההפטר) לאור אזהרת בית המשפט העליון.
7.4. ביטול הפטר שניתן (סעיף 176)
ההפטר אינו סוף פסוק מוחלט. סעיף 176 לחוק מאפשר לבית המשפט, לבקשת נושה או הממונה, לבטל הפטר שניתן, אם התגלה (לרוב בתוך שנתיים) כי ההפטר הושג במרמה או שהיחיד הסתיר נכסים באופן מהותי. הלכת משקל (ע"א 8488/18 משקל נ' בצלאל), שבה בוטל הפטר עקב אי-גילוי ירושה, היא הדוגמה המובהקת להפעלת סמכות זו.
8. בעלי תפקיד וסמכויות בית המשפט
8.1. הממונה על הליכי חדלות פירעון
זהו גוף סטטוטורי חדש שהחליף את הכונס הרשמי (הכנ"ר) וקיבל סמכויות רבות שהיו בעבר בידי הכנ"ר ובית המשפט המחוזי. הממונה הוא הגוף המנהלי המרכזי המטפל בבקשות יחיד, מפקח על נאמנים, ומגבש את ההצעה לתוכנית השיקום הכלכלי המוגשת לבית המשפט.
8.2. הנאמן: סמכויות, חובות ואחריות
הנאמן (לרוב עורך דין או רואה חשבון) מתמנה על ידי הממונה ופועל כ"קצין בית המשפט". תפקידיו המרכזיים הם:
- חקירה: ביצוע "בירור" (חקירה) מקיף ליחיד אודות נכסיו, הכנסותיו ונסיבות הסתבכותו.
- הכרעה: בחינה והכרעה בתביעות החוב של הנושים.
- כינוס ומימוש: איתור נכסי היחיד (לרבות באמצעות ביטול הענקות) ומימושם.
הנאמן חב חובת זהירות כלפי כלל הגורמים בהליך, אך נהנה מחסינות מסוימת (פטור מאחריות אישית) כל עוד פעל בתום לב ובסמכות. שכרו של הנאמן, הקבוע בתקנות, מבוסס לרוב על אחוזים מהיקף הנכסים שמימש וחילק. מנגנון זה יוצר לעיתים ניגוד עניינים מובנה, שכן הוא עלול לתמרץ את הנאמן להעדיף מימוש נכסים מהיר על פני בחינת חלופות שיקומיות.
8.3. סמכויות בית המשפט של חדלות פירעון (שלום)
הסמכות לדון בהליכי יחידים הועברה מבית המשפט המחוזי (בפקודה) לבית משפט השלום. החוק ריכז בידי בית משפט זה סמכויות נרחבות לנהל את ההליך ביעילות. סמכות מרכזית היא האפשרות לדון בסכסוכים מורכבים עם צדדים שלישיים (למשל, בקשה לביטול הענקה נגד בן משפחה) במסגרת הליך מהיר ויעיל של "בקשה למתן הוראות", במקום להפנות את הנאמן להליך אזרחי נפרד ומסורבל.
9. מסלולים מיוחדים וחדלות פירעון בינלאומית
9.1. הליכים בסכום נמוך ("רשם ההפטרים")
החוק יצר מסלול מהיר (Fast Track) עבור יחידים שחובותיהם נמוכים (כ-183,000 ש"ח נכון לכתיבת המאמר, הסכום מתעדכן). הליכים אלו מתנהלים במלואם בפני רשם ההוצאה לפועל, במעמדו כ"רשם להליכי חדלות פירעון". מסלול זה, המבוסס על הליך מנהלי כמעט לחלוטין, נועד לתת פתרון יעיל ומהיר לאוכלוסייה מוחלשת ולבטל למעשה את מוסד "החייב המוגבל באמצעים" הכרוני והבלתי-שיקומי ששרר תחת חוק ההוצאה לפועל. יצוין בעניין זה כי בהליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל הייעודית לחדלות פירעון, ניתנת הזדמנות לחייב, טרם מתן צו לפתיחת הליכים, להציע הסדר לנושיו, ובמידה שקיימת הסכמת הנושים (במסגרת אסיפת נושים בניהול הרשם) או במידה שהרשם סבור כי ההסדר הוא טוב לנושים יותר מכניסת החייב להליך חדלות פירעון – יאושר ההסדר ולא יינתן לחייב צו לפתיחת הליכים. מדובר ביתרון גדול הקיים במסגרת זו, שכן ניתן לחייב "חבל הצלה" בטרם כניסה להליך חדלות פירעון, להגיע להסכמה עם נושיו ולייתר את הליך חדלות הפירעון; הדבר "חוסך" מינויו של נאמן, פוטר את היחיד מהגשת דו"חות דו-חודשיים ומותיר את החייב ללא ניטור של הליך חדלות פירעון (מבחינת דירוג האשראי).
9.2. הסדר חוב שלא במסגרת צו (חלק י' לחוק)
החוק מציע גם מסלול וולונטרי ליחידים המעוניינים להגיע להסדר עם נושיהם מבלי להיכנס להליך חדלות פירעון מלא (הכרוך במינוי נאמן והגבלות). במסלול זה, היחיד מגבש הצעת הסדר ומביא אותה לאישור בית המשפט, אשר רשאי, בתנאים מסוימים, לכפות את ההסדר גם על מיעוט מתנגד של נושים.
9.3. הליכי חדלות פירעון בינלאומיים
לאור הגלובליזציה, החוק מקדיש פרק נרחב להליכי חדלות פירעון בינלאומיים, ומאמץ למעשה את חוק המודל של אונסיט"רל (UNCITRAL Model Law). החוק קובע מנגנונים להכרה ב"הליך זר" (בין אם "הליך זר עיקרי" או "משני"), מעניק סעדים לנציג הזר (כגון הקפאת הליכים מקומית), ומסדיר את ניהול ההליכים המקבילים בישראל ובחו"ל תוך שאיפה לתיאום ושיתוף פעולה.
10. משפט משווה: התפתחויות בדין הזר ותובנות לישראל
השוואה בינלאומית בדיני חדלות פירעון מגלה מגמות דומות לזו שבישראל, אך גם הבדלים נורמטיביים מעניינים.
ארצות הברית: חוק פשיטת הרגל הפדרלי מקנה אפשרות הן לפשיטת רגל אישית (Chapter 7) – שבה הנאמן מוכר נכסים והיחיד מקבל הפטר מהיר (תוך חודשים) – והן לשיקום (Chapter 13) – תוכנית תשלומים של 3–5 שנים ליחיד בעל הכנסה, עם הפטר בסוף. למעשה, ה-Chapter 13 דומה מאוד למנגנון הישראלי החדש (תוכנית ~3 שנים והפטר). בניגוד לישראל, בארה"ב אין חובת הכשרה כלכלית לחייב, אך יש דרישה לקבל ייעוץ אשראי. ארה"ב ידועה כ"גן עדן לחייבים" – הפטר מהיר ונדיב. ישראל הלכה צעד לכיוון זה, אך עדיין דורשת לרוב תשלומים לאורך תקופה.
אנגליה: באנגליה בוצעה רפורמה (Enterprise Act 2002) שהקצבה את הליך פשיטת הרגל של יחיד לשנה אחת בלבד – ולאחריה הפטר אוטומטי. בנוסף, חייב יכול ללכת במקום זאת ל"Individual Voluntary Arrangement" – הסדר וולונטרי עם הנושים בפיקוח נאמן, כדי להימנע מפש"ר. החוק החדש שלנו למעשה יצר משהו דומה: מסלול הסדר חוב (פרק ו') שבו יחיד יכול, עוד לפני הכרזתו כפושט רגל, להציע הסדר לנושיו בהליך מקוצר.
האיחוד האירופי: בשנת 2019 התקבלה הנחיית איחוד בדבר חדלות פירעון ושיקום שקובעת לראשונה סטנדרט כי חייב יחיד זכאי להפטר מכל חובותיו לכל היותר תוך 3 שנים (במקרה של עסקים קטנים). ישראל כיום קובעת 3–4 שנים ברירת מחדל, כך שהיא בקו אחד עם המגמה הבינ"ל.
חברות: כמעט כל משטרי חדלות הפירעון בעולם כיום מדגישים Restructuring over Liquidation. בארה"ב Chapter 11 מאפשר להנהלת החברה להישאר "בחסינות" ולגבש הסדר. ישראל עם החוק החדש לקחה השראה מארה"ב ואנגליה: למשל, מתן הגנה על מימון חדש (DIP financing), ומתן אפשרות לביהמ"ש לכפות הסדר על מיעוט נושים (Cram down).
תובנות מהשוואה: (1) ישראל נמצאת במגמת התכנסות לסטנדרט מערבי של מחילת חובות ליחיד תוך שנים בודדות ומתן הזדמנות שנייה. (2) בתחומי הסדרי התאגידים, ישראל למדה מניסיון חוץ לשלב הגנות למשקיעים ולשמור על איזון. (3) עולם חדלות הפירעון נעשה יותר גלובלי – החוק הישראלי אימץ במידה את מודל UNCITRAL Model Law על חדלות חוצת גבולות, כך שישראל משתפת פעולה בהליכי פירוק בינ"ל.
11. סיכום: מגמות והערות לעתיד
חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי חולל מהפכה של ממש בדין הישראלי. הוא העביר את נקודת הכובד משיח של "עונש" ואשם לשיח של "שיקום" ויעילות כלכלית. המבנה החדש, המפריד בין מסלול מנהלי לשיפוטי, מייעל את המערכת ומאפשר טיפול ממוקד.
עם זאת, ניתוח הספרות המקצועית והפסיקה העדכנית חושף מספר נקודות חיכוך מרכזיות המעידות על כך שהמהפכה טרם הושלמה, ובתי המשפט עודם נאבקים על עיצוב דמותו של החוק:
- המתח בין שיקום לתום לב: הפסיקה העדכנית מראה כי בתי המשפט אינם מוכנים לקבל את תכלית השיקום כערך מוחלט. השימוש המתרחב בסעיף 183 לביטול הליכים, גם בגין חוסר תום לב שקדם להליך, מסמן מגמת התקשחות שיפוטית שנועדה להגן על מוסר התשלומים ותקנת הציבור.
- המאבק על קורת הגג: אף שהמחוקק ביטל את הגנת הדייר, בתי המשפט מנהלים מאבק פרשני עיקש כדי להגן על זכות היחיד לסידור חלוף, ומטילים על הבנקים חובות גילוי מוגברות המרוקנות מתוכן את סעיפי הוויתור החוזיים.
- אי-הוודאות בחובות המוחלטים: סוגיית ההפטר לערב לחוב מזונות, בעקבות הערת האזהרה בהלכת איסחקוב, נותרה פתוחה ומייצרת חוסר ודאות משפטי קריטי.
שלוש סוגיות אלו הן "קווי השבר" של הדין החדש, וההלכות שייקבעו בהן בבית המשפט העליון בשנים הקרובות הן שיעצבו את האיזון הסופי בין שיקום כלכלי לבין צדק לנושים.
- המלצות פרקטיות מתוך מכלול זה, עבור בעלי תפקידים:
- לבתי המשפט: להמשיך במגמת האיזון והאנושיות אך להיזהר מרפיון משמעת. למשל, לשלול הפטר מחייב שבזבז כספים בתקופת ההליך על מותרות (פסיקה כבר מבהירה זאת), כדי לא להקהות את מוסר התשלומים בציבור.
- לממונה ולנאמנים: יש לשפר את נגישות ההליך לחייבים לא מיוצגים. כמו כן, מומלץ שהנאמן ישקול פתרונות יצירתיים לכל מקרה: למשל, במקום למכור מיד דירת חייב – אולי להשכיר חלק ממנה לייצר הכנסה; או במקום לפרק חברה – אולי למצוא משקיע ולהמיר חובו למניות. כלומר, לא לפעול בשבלונה אחידה אלא לפי רוח הפסיקה הדורשת למצות שיקום.
- לעורכי דין ונושים: ההלכות נתנו בידי נושים כלים – למשל, לפקוח עין על חשבונות חייב ולדווח לנאמן חשדות (כעת גם יתוגמלו על כך). על נושים מובטחים להבין שסמכויות הנאמן הורחבו, והוא יכול אפילו לדחות בקשתם למימוש מיידי כדי לנסות למכור נכס בערך גבוה יותר. עורכי דין המלווים חייבים צריכים להנחותם בחומרה לגבי חובת גילוי מלא; אין טעם לנסות להחביא נכסים – הפסיקה עקבית בביטול הענקות.
- למחוקק: קידום הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (תיקון – העלאת סף החובות לניהול הליך ברשות האכיפה והגבייה), התשפ"ה–2025, אשר מעלה את סף החובות בתיקים המתנהלים תחת לשכות ההוצאה לפועל, אשר מטפלות בתיקים באופן יעיל ומהיר יותר לעומת בית המשפט; דבר אשר אף יפחית עומס מבתי המשפט.
לצד המלצות דוקטרינריות אלו, יש לתת את הדעת על הפער שבין כוונת המחוקק ליישום בפועל, כפי שעולה מדוחות ביקורת רשמיים, דוגמת דוח מבקר המדינה המיוחד (נובמבר 2024). הדוח הצביע על פערים משמעותיים ביישום, וקרא (א) לחיזוק ניכר של הפיקוח האפקטיבי של הממונה על הנאמנים, ו-(ב) לגישור על העיכובים והפערים ביישום מערך ההכשרות להתנהלות כלכלית. ללא יישום מלא של רכיבים חיוניים אלו – פיקוח אפקטיבי ושיקום חינוכי – קיים חשש כי מטרותיו הנעלות של החוק לא יושגו במלואן, וההליך יהפוך טכני בלבד מבלי למנוע הישנות (רצידיביזם כלכלי) של החייבים.
מבט לעתיד: דיני חדלות הפירעון ימשיכו להתפתח. בפסיקה, נותרו שאלות פתוחות: למשל, האם ניתן לתת הפטר מותנה (העליון בעניין פוליבה אישר עקרונית שאפשר להתנות הפטר לחייבים פרטיים גם ללא תועלת לנושים )? האם החוק זקוק לתיקון לגבי דירת מגורים (כרגע זה מוסדר רק בפסיקה יצירתית)?
לא ניתן להתעלם מהפן הערכי: דיני חדלות הפירעון הם מדד לתרבות משפטית וחברתית. חברה שמאפשרת לחבריה כישלון כלכלי ואפשרות להשתקם מגלה חמלה ותבונה. ההלכות בישראל בכיוון זה. במקביל, ההלכות גם מגנות על "הצד השני של המטבע" – הנושים. בתי המשפט אמרו שוב ושוב: "יש לחלק המעט שבקופה באופן שוויוני והוגן, ולא לאפשר 'תפוס כפי יכולתך'".
בשקלול אחרון, ניתן לומר שדיני חדלות הפירעון שלנו מצאו נקודת איזון ראויה בין הרחמים לבין האחריות. לאור ההלכות, יחיד שנקלע בתום לב לחובות יקבל סיוע לצאת מהם ולהיות שוב פרודוקטיבי, בעוד מי שניסה לרמות – ייענש באובדן הגנת ההליך ואולי אף פלילית. תאגיד בעל גרעין עסקי בר-קיימא יקבל צ'אנס להבראה, אך אם אין תקווה – יפורק ביעילות לשם צמצום נזק.
12. אינדקס מילות מפתח
מילת מפתח |
הפניה לנושא במאמר (פרק/תת-פרק) |
| אשראי, הגבלה על נטילת | 3.2 |
| ביטול הליך (סעיף 183) | 4.2.2 |
| ביטול הענקה (סעיף 220) | 5.3.2 |
| ביטול העדפת נושים (סעיף 219) | 5.3.1 |
| דמי מחיה | 3.3 |
| דירת מגורים, מימוש | 5.2 |
| הברחת נכסים (סעיף 221) | 5.3.4 |
| הברחת נכסים, הסכם גירושין | 5.3.3 |
| הפטר | 7.1 |
| הפטר מחוב מזונות (חריג) | 7.3 |
| הפטר לערב (מזונות) | 7.3.3 |
| הקפאת הליכים | 3.1 |
| הלכת איסחקוב | 7.3.3 |
| הלכת אלקצאצי | 4.2.3 |
| הלכת שטרייחר (חובת גילוי) | 3.4, 7.4 |
| חובות מוחרגים (סעיף 175) | 7.2 |
| חוסר תום לב (ביצירת חוב) | 4.1 |
| חוסר תום לב (בניהול הליך) | 4.2 |
| חזקת חדלות פירעון | 2.3.2 |
| "להציץ מאחורי פסק דין" | 6.1 |
| מחלוקת כנה (בקשת נושה) | 2.3.1 |
| מיצוי הליכים (היעדר חובה) | 2.3.3 |
| מרכז חיים (זיקה לישראל) | 2.2 |
| נכסים מוחרגים (קצבאות, פנסיה) | 5.1 |
| סידור חלוף (דירת מגורים) | 5.2.1, 5.2.2 |
| סעיף 163 (סנקציות תום לב) | 4.1.2 |
| סעיף 175 (חובות מוחרגים) | 7.2 |
| סעיף 183 (ביטול הליך) | 4.2.2 |
| סעיף 220 (ביטול הענקות) | 5.3.2 |
| סעיף 229 (דירת מגורים) | 5.2 |
| פירוק שיתוף (דירת מגורים) | 5.2.3 |
| קופת הנשייה | 5 |
| קיזוז, זכות | 6.2 |
| רשם ההפטרים (הוצל"פ) | 9.1 |
| שיקום כלכלי (תכלית) | 1.1 |
| תום לב (בדיקה בתחילת הליך) | 4.1.1 |
| "תיירות חדלות פירעון" | 2.2 |
