הרמת מסך ההתאגדות: דוקטרינה, פרוצדורה ואסטרטגיה לנושה

מבוא: בין אישיות משפטית נפרדת לאחריות מוגבלת – המתח שבבסיס דיני החברות

בבסיסם של דיני החברות המודרניים ניצבים שני עמודי תווך: עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ועקרון הגבלת האחריות. עקרונות אלו קובעים כי חברה היא ישות משפטית עצמאית, נפרדת מבעלי מניותיה, וכי אחריותם של בעלי המניות לחובות החברה מוגבלת לסכום השקעתם בהון המניות. הרציונל הכלכלי מאחורי עקרונות אלו הוא ברור ומוצק: הם נועדו לעודד יזמות, נטילת סיכונים והשקעות בשוק ההון, ובכך להוות מנוע צמיחה מרכזי לכלכלה. אלמלא הגנת "מסך ההתאגדות", היו משקיעים פוטנציאליים נרתעים מלהשקיע את הונם בחברות, מחשש שמא ייאלצו לשאת בחובות החברה מכיסם הפרטי, באופן בלתי מוגבל.

עם זאת, לצד התועלת הכלכלית הגלומה בעקרונות אלו, טמון בהם גם פוטנציאל לניצול לרעה. מסך ההתאגדות עלול לשמש מחסה לבעלי מניות חסרי תום לב, המבקשים להשתמש בחברה ככלי לביצוע מעשי הונאה, להברחת נכסים מפני נושים, או להתחמקות מהתחייבויות שנטלו על עצמם. במצבים כאלה, הקפדה עיוורת על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת עלולה להוביל לתוצאות בלתי צודקות בעליל ולהותיר נושים תמי לב בפני שוקת שבורה.

כאן נכנסת לתמונה דוקטרינת "הרמת מסך ההתאגדות". דוקטרינה זו, המהווה חריג מהותי לעקרונות היסוד של דיני החברות, מעניקה לבית המשפט את הכוח להתעלם, בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולייחס את חובותיה ישירות לבעלי מניותיה. הרמת המסך היא כלי שיפוטי רב עוצמה, שנועד למנוע שימוש לרעה במבנה התאגידי ולהבטיח כי עקרונות הצדק וההגינות יגברו על פורמליזם משפטי.

מאמר זה ינתח באופן מקיף ומעמיק את דוקטרינת הרמת המסך במשפט הישראלי. חלקו הראשון יוקדש לניתוח הדוקטרינה המהותית, כפי שהיא מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. חלקו השני יבחן את יישומה המעשי של הדוקטרינה בשלוש זירות פרוצדורליות נפרדות ובעלות מאפיינים ייחודיים: ההליך האזרחי הכללי, הליכי ההוצאה לפועל, והליכי חדלות פירעון. חלקו השלישי ירחיב את היריעה וידון בדוקטרינות משיקות, ובראשן הטלת אחריות אישית על נושאי משרה, המהוות נתיבי תביעה חלופיים או משלימים עבור הנושה. לבסוף, יסכם המאמר את הדיון ויציג מסגרת אסטרטגית עבור עורך הדין המייצג נושים, אשר תסייע לו לבחור את הנתיב המשפטי היעיל והמתאים ביותר לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

חלק א': הדוקטרינה המהותית של הרמת המסך בחוק החברות

חלק זה מציג ניתוח אקדמי ומעמיק של הדין המהותי המסדיר את הרמת מסך ההתאגדות, כפי שהוא מעוגן בחוק החברות הישראלי.

פרק 1: המסגרת הסטטוטורית – ניתוח מעמיק של סעיף 6 לחוק החברות

התפתחות חקיקתית: משיקול דעת רחב לנורמה מוגדרת

סעיף 6 לחוק החברות, בנוסחו המקורי, העניק לבתי המשפט שיקול דעת רחב להרים את מסך ההתאגדות אם מצאו כי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". ניסוח גמיש זה הוביל לריבוי פסיקות שבהן הורם המסך, לעיתים גם במקרים שלא הצדיקו זאת, ויצר חוסר ודאות משפטי שכרסם בעקרון הגבלת האחריות. מתוך הכרה בצורך לרסן את השימוש בדוקטרינה ולחזק את הוודאות המשפטית, תוקן הסעיף במסגרת תיקון מס' 3 לחוק בשנת 2005. התיקון צמצם באופן משמעותי את שיקול הדעת השיפוטי וקבע רשימה סגורה של עילות חריגות, המהוות תנאי בלעדיו אין להרמת המסך. התפתחות חקיקתית זו משקפת את כוונת המחוקק לאזן מחדש בין ההגנה על נושים לבין הצורך לשמר את עקרונות היסוד של דיני החברות, המהווים תשתית חיונית לפעילות כלכלית.

העילות המרכזיות להרמת מסך (סעיף 6(א))

סעיף 6(א) לחוק קובע שתי עילות מרכזיות, אשר רק בהתקיימן, ובאופן חריג, ניתן יהיה להרים את המסך:

"הונאת אדם או קיפוח נושה של החברה"

• הונאה: עילה זו מתייחסת למצב שבו האישיות המשפטית הנפרדת נוצלה ככלי לביצוע מעשה תרמית או הונאה. לדוגמה, כאשר אדם מקים חברה במטרה מוצהרת להתקשר בחוזים, תוך שהוא יודע מראש כי אין בכוונת החברה או ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה. במקרים אלה, החברה אינה אלא מכשיר בידי הרמאי, והרמת המסך מאפשרת להגיע ישירות אל מבצע העוולה.
• קיפוח נושה: מושג זה מורכב יותר ואינו זהה לאי-פירעון חוב גרידא. פרשנות לפיה כל אי-פירעון מהווה "קיפוח" הייתה מאיינת לחלוטין את עקרון הגבלת האחריות. קיפוח נושה מתרחש כאשר בעלי המניות פועלים באופן המערער את יכולתו של הנושה להעריך נכונה את מצבה הפיננסי של החברה או לגבות את חובו, באופן החורג מהסיכון המסחרי הרגיל שנושה נוטל על עצמו. הביטוי המובהק ביותר לקיפוח נושה הוא מצב של

"עירבוב נכסים וזיהוי" (Commingling). מצב זה מתקיים כאשר בעלי המניות אינם מקפידים על הפרדה ברורה בין נכסיהם ופעולותיהם האישיות לבין אלו של החברה. עירבוב כזה יכול לבוא לידי ביטוי בשימוש בחשבון הבנק של החברה לצרכים פרטיים, העברת נכסים בין החברה לבעלי המניות ללא תיעוד מסודר, ניהול עסקי החברה מהבית הפרטי ללא הפרדה, ועוד. התנהלות כזו מטשטשת את הגבולות בין האישיות המשפטית של החברה לזו של בעליה, ובכך פוגעת ביכולת הנושה לדעת מול מי הוא עומד ומאילו נכסים יוכל להיפרע. בפסק הדין התקדימי בעניין

ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה, היווה העדר ההפרדה בין נכסי בעל המניות לנכסי החברה שיקול מרכזי בהחלטת בית המשפט להרים את המסך.

"פגיעה בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר"

• פגיעה בתכלית החברה: תכליתה של חברה, כפי שנקבע בחוק, היא "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה". פגיעה בתכלית זו מתרחשת כאשר החברה מנוהלת לא לשם השאת רווחיה, אלא לשם העברת ערך כלכלי לבעלי המניות או לגורמים קשורים, על חשבון יכולת הפירעון שלה כלפי נושיה.
• נטילת סיכון בלתי סביר (מימון דק): זוהי העילה המרכזית השנייה להרמת מסך, והיא מתייחסת למצב של "מימון דק" (Thin Capitalization). מימון דק מתקיים כאשר ההון העצמי שהושקע בחברה בעת הקמתה נמוך באופן בלתי סביר ביחס לסיכונים הצפויים מפעילותה העסקית. במצב כזה, בעלי המניות מחצינים את הסיכון העסקי ומעבירים אותו אל כתפי הנושים. אם העסק יצליח, הרווחים יגיעו לבעלי המניות; אם ייכשל, ההפסדים ייפלו בעיקר על הנושים, שכן לחברה אין "כרית ביטחון" הונית לספיגתם. פסק הדין המנחה בסוגיה זו,

ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון, קבע כי מימון דק כשלעצמו יכול להוות עילה להרמת מסך, לפחות חלקית, בדמות דחיית חובות של בעלי המניות.

יסוד המודעות של בעל המניות

תנאי הכרחי נוסף להרמת מסך, הקבוע בסעיף 6(א)(1), הוא הוכחת יסוד נפשי אצל בעל המניה. על התובע להוכיח כי "בעל המניה היה מודע לשימוש" הפסול שנעשה באישיות המשפטית הנפרדת. דרישה זו נועדה להגן על בעלי מניות פסיביים או בעלי מניות מיעוט, שלא היו מעורבים בניהול הפסול של החברה ולא היו מודעים לו.

פרק 2: צורותיה של הרמת המסך

החוק והפסיקה מבחינים בין שלוש צורות עיקריות של הרמת מסך, הנבדלות זו מזו בעוצמת התערבותן בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. הבחנה זו משקפת היררכיה של סעדים, כאשר בית המשפט יעדיף תמיד את הסעד הפחות פולשני המתאים לנסיבות העניין.

• הרמת מסך מלאה: זהו הסעד הדרסטי ביותר, במסגרתו בית המשפט מתעלם לחלוטין ממסך ההתאגדות ומייחס את חובות החברה ישירות לבעלי המניות, כאילו היו חובותיהם האישיים. סעד זה שמור למקרים החמורים ביותר של הונאה או קיפוח נושים.
• הרמת מסך חלקית (השעיית חוב): סעד מתון יותר, המעוגן בסעיף 6(ג) לחוק. במקרה זה, בית המשפט אינו מטיל על בעל המניות אחריות לכלל חובות החברה, אלא מתערב בסדר הפירעון הפנימי. אם בעל המניות העניק לחברה "הלוואת בעלים" (לרוב במצב של מימון דק), בית המשפט רשאי להורות על "השעיית" פירעון חוב זה, ולקבוע כי ההלוואה תיפרע רק לאחר שהחברה תשלם את מלוא חובותיה לכל הנושים החיצוניים האחרים. בפועל, בית המשפט מתייחס להלוואת הבעלים כאל השקעת הון לכל דבר ועניין. פסק הדין בעניין

משמר העמק מהווה דוגמה מובהקת לשימוש בסעד זה.

• הרמת מסך מדומה: סעד זה, המעוגן בסעיף 6(ב) לחוק, הוא הפולשני פחות מכולם. במסגרתו, בית המשפט אינו מטיל חבות כספית, אלא מייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה (או להפך), כדי להגיע לתוצאה צודקת מבלי לפרוץ את מסך ההתאגדות. לדוגמה, כדי לקבוע אם חברה היא "עסק שומר שבת" לצורך קבלת רישיון, עשוי בית המשפט לייחס לחברה את תכונת הדתיות של בעלי מניותיה.

הבנת היררכיית הסעדים הזו היא בעלת חשיבות אסטרטגית עליונה עבור הנושה. במקרים רבים, ובמיוחד כאשר העילה המרכזית היא מימון דק ללא סממנים מובהקים של הונאה, הגשת תביעה המציעה לבית המשפט סעד חלופי של השעיית חוב עשויה להיות בעלת סיכויי הצלחה גבוהים יותר מאשר דרישה נוקשה להרמת מסך מלאה.

חלק ב': הרמת מסך בהליכים משפטיים שונים – הלכה למעשה

לאחר ניתוח הדוקטרינה המהותית, חלק זה יורד לקרקע המציאות ובודק כיצד ניתן לממש את הזכות להרמת מסך בזירות המשפטיות השונות, תוך מתן כלים פרקטיים לעורך הדין המייצג נושים.

פרק 3: הרמת מסך בהליך אזרחי

הזירה הטבעית לבירור תביעה להרמת מסך היא ההליך האזרחי בבית המשפט המוסמך. כאשר זוכה מחזיק בפסק דין נגד חברה ומגלה כי היא רוקנה מנכסיה, או כאשר נושה מבקש לתבוע חברה ובעלי מניותיה במקביל, עליו לנקוט בפעולות פרוצדורליות סדורות.

• הנתיב הפרוצדורלי: הדרך הנכונה להוסיף את בעלי המניות כנתבעים אישיים היא באמצעות הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה וצירוף נתבעים. בית המשפט נוקט בגישה ליברלית יחסית לבקשות לתיקון כתבי טענות, כל עוד הדבר נדרש לצורך הכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת. כתב התביעה המתוקן יצטרך לכלול פרק עובדתי מפורט, המבסס את העילות להרמת המסך (כגון הונאה, עירבוב נכסים או מימון דק), ולגבות את הטענות בתצהיר.
• התפקיד המכריע של גילוי מסמכים: תביעות להרמת מסך הן תביעות עתירות ראיות. הצלחת התביעה תלויה ביכולתו של הנושה לחשוף את ההתנהלות הפנימית של החברה ובעלי מניותיה. לפיכך, שימוש נכון ומקיף בכלי גילוי המסמכים הוא קריטי. על עורך הדין לדרוש, בין היתר, דוחות כספיים, פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון ואסיפות כלליות, תדפיסי חשבונות בנק של החברה ושל בעלי המניות (במקרים של חשד לעירבוב נכסים), והתכתבויות פנימיות. הליך זה חיוני כדי להוכיח את היסודות העובדתיים הנדרשים להרמת המסך.
• נטל ההוכחה: הכלל הבסיסי "המוציא מחברו עליו הראיה" חל במלוא עוזו בתביעות להרמת מסך. מכיוון שהרמת מסך היא סעד חריג, נטל ההוכחה המוטל על הנושה הוא כבד. עליו לשכנע את בית המשפט, באמצעות ראיות מוצקות, כי התקיימו הנסיבות יוצאות הדופן המצדיקות סטייה מעקרון הגבלת האחריות.

פרק 4: הרמת מסך בהוצאה לפועל – סוגיה ייחודית ומורכבת

אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני זוכה הוא המצב המתואר בתרחיש הראשון של השואל: קיים פסק דין חלוט נגד חברה, אך כל ניסיונות הגבייה בלשכת ההוצאה לפועל עולים בתוהו, משום שהחברה רוקנה מנכסיה, אשר הועברו, הלכה למעשה, לבעלי המניות. האם ניתן "להרים מסך" ישירות בתיק ההוצאה לפועל?

• האתגר הסמכותי: רשם ההוצאה לפועל הוא גוף מנהלי בעיקרו, ותפקידו הוא לבצע פסקי דין קיימים, לא ליצור חבויות חדשות או להוסיף חייבים חדשים לפסק הדין. הטלת חבות אישית על בעל מניות, שלא היה צד לפסק הדין המקורי, היא פעולה שיפוטית מובהקת, אשר חורגת, על פניו, מסמכותו של הרשם.
• הפתרון היצירתי של הפסיקה: דוקטרינת "רשף קבלנים": הפסיקה הישראלית, מתוך הבנת המצוקה של זוכים והצורך במתן סעד יעיל ומהיר, פיתחה פתרון יצירתי המכונה לעיתים "הרמת מסך דיונית" או "הרמת מסך לצורכי עיקול". בפסק הדין המכונן בעניין ע"א 510/00 רשף קבלנים, ומאוחר יותר בעניין בר"ע (ת"א) 2417/05 גל יעד, נקבע כי רשם ההוצאה לפועל מוסמך, במקרים חריגים, להורות על עיקול ותפיסה של נכס ספציפי הרשום על שם צד שלישי (כגון בעל מניות או חברה אחות), אם הזוכה מציג בפניו ראיות לכאורה המבססות חשד כבד כי הרישום הפורמלי הוא פיקטיבי, וכי למעשה, הנכס שייך לחברה החייבת וההפרדה בין החברות משמשת להברחת נכסים.
• ההליך והשלכותיו: במסגרת הליך זה, הזוכה מגיש לרשם בקשה מנומקת, הנתמכת בתצהיר ובראיות, המצביעה על זהות האינטרסים ועל הזיקה המהותית בין החייבת לבין הצד השלישי. אם הרשם משתכנע, הוא רשאי להורות על עיקול הנכס. חשוב להדגיש: החלטת הרשם אינה קביעה סופית בדבר הבעלות בנכס. היא יוצרת מצב דיוני שבו נטל ההוכחה מתהפך: על הצד השלישי, שרכושו עוקל, לפנות לבית המשפט המוסמך בהליך של תובענה הצהרתית ולהוכיח כי הנכס שייך לו כדין.

פתרון זה מהווה כלי אסטרטגי רב עוצמה עבור הזוכה. הוא מאפשר נקיטת פעולה מהירה ויעילה במסגרת תיק ההוצאה לפועל הקיים, וחוסך את הצורך בפתיחת הליך אזרחי חדש, ארוך ויקר, לצורך הרמת מסך מלאה. עם זאת, יש לזכור כי סעד זה מוגבל לעיקול נכסים ספציפיים, ואינו מטיל חבות אישית כללית על בעל המניות.

פרק 5: הרמת מסך בהליכי חדלות פירעון

כאשר חברה נקלעת להליכי חדלות פירעון (פירוק או הבראה), דיני הרמת המסך מקבלים מימד נוסף, ולעיתים קרובות, כלים אחרים העומדים לרשות בעל התפקיד (מפרק או נאמן) הופכים יעילים ואפקטיביים יותר. מצב זה רלוונטי במיוחד לתרחיש השני שהציג השואל, בו רוכש דירה עומד מול חברה קבלנית חדלת פירעון, אשר חילקה דיבידנדים והעבירה נכסים לבני משפחה של בעלי המניות.

• בעל התפקיד כשחקן המרכזי: עם פתיחת הליכי חדלות פירעון, מתמנה לחברה מפרק או נאמן. בעל התפקיד פועל לטובת כלל נושי החברה, ותפקידו, בין היתר, הוא לחקור את נסיבות קריסתה ולאתר נכסים שניתן להשיב לקופת הפירוק. הוא זה שמוסמך, ובדרך כלל אף חייב, להגיש תביעות נגד בעלי מניות ונושאי משרה.
• ארסנל כלים סטטוטורי – עדיפות על פני הרמת מסך קלאסית: חוק החברות וחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, מעניקים לבעל התפקיד סמכויות "השבה" (Claw-back) רבות עוצמה, שלעיתים קרובות קל יותר להוכיחן מאשר את עילות הרמת המסך:
  • השבת "חלוקה אסורה": סעיף 310 לחוק החברות מאפשר לבעל התפקיד לתבוע מבעלי המניות להשיב דיבידנדים או נכסים אחרים שחולקו להם, אם החלוקה נעשתה בניגוד לדין (כלומר, כאשר החברה לא עמדה ב"מבחן הרווח" או ב"מבחן יכולת הפירעון"). זוהי עילה ישירה ורבת עוצמה, המתאימה בדיוק למקרה של חלוקת הדיבידנדים בתרחיש השני.
  • ביטול "הענקות מרמה": בעל התפקיד מוסמך לבקש מבית המשפט לבטל העברות נכסים שביצעה החברה ללא תמורה הולמת (או ללא תמורה כלל) בתקופה שלפני קריסתה ("תקופת מבט לאחור"). סמכות זו רלוונטית ביותר לחשד בדבר העברת דירות לבני משפחה ללא תשלום.
  • ביטול "העדפת נושים": סמכות לבטל תשלומים שביצעה החברה לנושים מסוימים בסמוך לקריסתה, באופן שהעדיף אותם על פני נושים אחרים מאותו מעמד.

עבור הנושה הבודד, המשמעות האסטרטגית היא עצומה. במקום לנהל לבדו תביעה מורכבת ויקרה להרמת מסך, ייתכן שהמהלך הנכון יותר הוא ליזום את הליכי חדלות הפירעון של החברה. מהלך כזה יביא למינוי בעל תפקיד, אשר יפעל באמצעות הכלים הסטטוטוריים החזקים העומדים לרשותו לטובת כלל הנושים, ויגדיל את הסיכוי להשבת נכסים לקופת הנשייה.

חלק ג': דוקטרינות משיקות והתפתחויות מודרניות

הדיון באחריותם של העומדים מאחורי החברה אינו מסתכם בדוקטרינת הרמת המסך. קיימים נתיבי תביעה נוספים, ובראשם הטלת אחריות אישית ישירה על נושאי המשרה בחברה.

פרק 6: אחריות אישית של נושאי משרה – נתיב תביעה חלופי

• ההבחנה המושגית: חשוב להבחין בין הרמת מסך לבין הטלת אחריות אישית. הרמת מסך מתעלמת מקיומה של החברה כדי להגיע לבעלי המניות. הטלת אחריות אישית, לעומת זאת, מכבדת את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אך מטילה חבות על הדירקטורים והמנהלים בגין מעשיהם או מחדליהם האישיים, שבוצעו במסגרת תפקידם.
• עילות לאחריות אישית:
  • הפרת חובת הזהירות: נושאי משרה חבים חובת זהירות כלפי החברה, המחייבת אותם לפעול במיומנות ובסבירות. ניהול רשלני שהוביל לקריסת החברה עלול להקים עילת תביעה נגדם.
  • הפרת חובת האמונים: חובה זו מחייבת את נושאי המשרה לפעול לטובת החברה ולהימנע מניגודי עניינים. פעולות שנועדו להטיב עם בעלי המניות על חשבון החברה ונושיה מהוות הפרה של חובה זו.
  • אחריות נזיקית ישירה: כאשר נושא משרה מבצע בעצמו עוולה נזיקית (כגון תרמית או מצג שווא רשלני) כלפי צד שלישי, ניתן לתבוע אותו אישית, במקביל לתביעה נגד החברה.
• החזית החדשה: סעיף 288 לחוק חדלות פירעון: חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שנכנס לתוקף בשנת 2018, חולל מהפכה בתחום זה. סעיף 288 לחוק מטיל על דירקטורים ומנכ"ל חובה אקטיבית לנקוט "אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון", מרגע שידעו או שהיה עליהם לדעת שהחברה נמצאת במצב של חדלות פירעון. אם הפרו חובה זו, בית המשפט רשאי לחייבם אישית בנזק שנגרם לנושים עקב "העמקת" חדלות הפירעון.

סעיף 288 מהווה שינוי פרדיגמטי. הוא יוצר עילת תביעה סטטוטורית ישירה נגד הדירקטורים, המתמקדת בהתנהלותם ב"אזור הדמדומים של חדלות הפירעון" (zone of insolvency). עבור נושים, עילה זו עשויה להיות קלה יותר להוכחה מאשר עילות הרמת המסך המסורתיות, שכן היא אינה דורשת הוכחת הונאה, אלא התנהלות בלתי סבירה של המנהלים נוכח מצבה הכלכלי הקשה של החברה. הדבר פותח בפני נושים ובעלי תפקידים נתיב תביעה חדש ויעיל, המעביר את המיקוד מהתנהלות בעלי המניות להתנהלות הדירקטוריון.

סיכום: מסגרת אסטרטגית לעורך הדין המייצג נושים

הניתוח שהוצג במאמר זה מלמד כי לרשות הנושה עומד מגוון רחב של כלים משפטיים להתמודדות עם חייבת תאגידית המרוקנת מנכסיה. הבחירה בנתיב הפעולה הנכון תלויה בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, ודורשת הבנה מעמיקה לא רק של הדוקטרינה המהותית, אלא גם של היתרונות והחסרונות של כל זירה פרוצדורלית.

הטבלה הבאה מסכמת את נתיבי הפעולה האסטרטגיים ומציעה מסגרת לקבלת החלטות:

לסיכום, על עורך הדין המייצג נושה לבחון את מכלול הנסיבות: האם קיימות ראיות להונאה מובהקת? האם ניתן לאתר נכס ספציפי שהוברח? האם החברה מצויה על סף חדלות פירעון? האם האחריות רובצת יותר על הדירקטורים המנהלים מאשר על בעלי המניות? רק לאחר ניתוח מעמיק של שאלות אלו, ניתן יהיה לגבש את האסטרטגיה המשפטית המיטבית, שתמקסם את סיכויי הגבייה ותבטיח כי מסך ההתאגדות לא ישמש כמפלט מפני הצדק.