מפגש משברים: אלימות כלכלית כנתיב להפטר בדיני חדלות הפירעון בישראל

מבוא: ההבטחה השיקומית בצילה של כפייה

מאמר זה מבקש לבחון את המתח הפנימי, ואף הסתירה לעיתים, בין שתי מגמות יסוד במשפט הישראלי: האחת, המגמה השיקומית וההומנית הגלומה בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון" או "החוק"); והשנייה, ההכרה המאוחרת והבלתי-מספקת עדיין של מערכת המשפט בתופעה ההרסנית של אלימות כלכלית במערכת יחסים זוגית. בנקודת המפגש בין שתי מגמות אלו ניצב היחיד, לרוב אישה, אשר קריסתו הכלכלית אינה פרי החלטות עסקיות כושלות או ניהול כלכלי רשלני, אלא תוצאה ישירה של מערכת כפייה ושליטה מתמשכת מצד בן זוגה.

חוק חדלות פירעון חולל מהפכה תפיסתית בדין הישראלי. הוא החליף את פקודת פשיטת הרגל המנדטורית, אשר נשאה אופי עונשי וראתה בחייב כמי שכשל מוסרית, במערכת דינים מודרנית ששמה במרכזה את שיקומו הכלכלי של החייב. סעיף 1 לחוק מתווה באופן מפורש את תכליותיו: "להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב", "להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים", ו"לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכליים". כפי שמבהיר פרופ' דוד האן בספרו "דיני חדלות פירעון", אין מדובר עוד במנגנון לגביית חובות גרידא, אלא בכלי סוציו-כלכלי המיועד להעניק לחייב "הזדמנות שנייה" ו"התחלה חדשה".

אל מול הבטחה שיקומית זו, ניצבת מציאות קשה של אלימות כלכלית – תופעה המוגדרת כדפוס התנהגות כפייתי ומתמשך, המיועד לשלוט ביכולתו של אדם להשיג משאבים כלכליים, להשתמש בהם או לשמר אותם. אלימות זו, כפי שעולה ממחקרה המקיף של ד"ר ציפי יגלניק-פרישטיק, אינה מתמצה במניעת גישה לכספים, אלא כוללת גם יצירת חובות על שם הקורבן בכפייה, במרמה או תוך ניצול יחסי הכוחות. כך, מוצא עצמו הקורבן שקוע בחובות שלא יצר מרצונו החופשי, ולעיתים אף ללא ידיעתו.

התזה המרכזית של מאמר זה היא כי יישום פורמליסטי ועיוור-הקשר של דוקטרינות חדלות הפירעון, ובפרט של דרישת "תום הלב" ביצירת החובות, עלול להוביל לתוצאה אבסורדית ובלתי צודקת בעליל: קורבנות של אלימות כלכלית ימצאו עצמם מחוץ לשעריו של ההליך השיקומי, ובכך תנציח מערכת המשפט את השעבוד הכלכלי ממנו ביקשו להיחלץ. החוק, שנועד לשקם, יהפוך לכלי המעניש את הקורבן על פשעיו של התוקפן. לפיכך, נטען כי על בתי המשפט ועל הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: "הממונה") מוטלת החובה לפתח פרשנות תכליתית ורגישה, אשר תדע להבחין בין חייב שצבר חובותיו בחוסר תום לב לבין חייב שחובותיו נכפו עליו, ובכך להגשים את תכליתו האמיתית של חוק חדלות פירעון.

חלק א': מהותה ומעמדה המשפטי של אלימות כלכלית

על מנת לבסס את הטיעון המרכזי, יש להקדים ולהניח תשתית משפטית וסוציולוגית להבנת תופעת האלימות הכלכלית. יש להבהיר כי אין מדובר במחלוקת כלכלית לגיטימית בין בני זוג, אלא בדפוס שיטתי של התעללות בעל השלכות משפטיות ופיננסיות מרחיקות לכת.

1.1 הגדרת התופעה: משליטה חברתית לחורבן פיננסי

אלימות כלכלית מוגדרת בספרות המקצועית כדפוס התנהגות כפייתי שמטרתו לשלוט ביכולתו של בן הזוג להשיג, להשתמש ולשמר משאבים כלכליים. שליטה זו אינה מטרה בפני עצמה; היא מהווה אמצעי רב עוצמה לבידוד הקורבן, להגברת תלותו במתעלל ולמניעת יכולתו לעזוב את מערכת היחסים הפוגענית. מנגנוני יצירת החובות, המהווים את ליבת הדיון במאמר זה, הם מגוונים ומתוחכמים:

• שליטה וניצול: מניעת יציאה לעבודה, השתלטות על מלוא ההכנסה המשפחתית, הקצבת "דמי כיס" זעומים לקורבן, ודרישה לדין וחשבון על כל הוצאה. התנהלות זו מונעת מהקורבן צבירת נכסים או חסכונות עצמאיים.
• יצירת חובות בכפייה: אילוץ הקורבן, באמצעות לחץ נפשי, מניפולציה או איומים מפורשים, לחתום על הלוואות, ערבויות או משכנתאות. במקרים אלה, החתימה על המסמך המשפטי קיימת, אך הרצון החופשי, העומד בבסיס כל התחייבות חוזית, נעדר לחלוטין.
• יצירת חובות במרמה: נטילת הלוואות או פתיחת חשבונות אשראי על שם הקורבן ללא ידיעתו, תוך זיוף חתימתו או שימוש בפרטיו האישיים. חובות אלה מתגלים, לעיתים קרובות, רק כאשר נפתחים הליכי גבייה והוצאה לפועל נגד הקורבן, שנים לאחר מעשה.
• הברחת נכסים: מכירה, העברה או הסתרה של נכסים משותפים על ידי בן הזוג המתעלל, תוך הותרת החובות המשותפים על כתפי הקורבן בלבד.

ההבחנה המהותית, אשר על בית המשפט של חדלות פירעון לעמוד עליה, היא בין מחלוקת כלכלית לבין אלימות כלכלית. מחלוקות בנוגע לניהול תקציב המשפחה הן מאפיין שכיח במערכות יחסים רבות, והן לרוב סימטריות באופיין. לעומת זאת, אלימות כלכלית היא תופעה א-סימטרית ביסודה; היא אינה נוגעת להעדפות פיננסיות שונות, אלא לשימוש בכוח כלכלי ככלי לשליטה ולדיכוי. הבחנה זו הינה קריטית להמשך הדיון, שכן היא מאפשרת לראות את החובות שנוצרו לא כתוצאה של "סיכון עסקי" משותף שנכשל, אלא כחלק ממהלך חד-צדדי של התעללות.

1.2 תרופות מפוצלות: המפה המשפטית המקוטעת כיום

בחינת המצב המשפטי הקיים בישראל חושפת היעדר מסגרת חקיקתית אחידה וקוהרנטית להתמודדות עם אלימות כלכלית. המערכת מציעה "טלאים" של סעדים, הלקוחים מתחומי משפט שונים, אשר אינם מספקים מענה שלם לתופעה:

• דיני המשפחה: זהו התחום המרכזי, גם אם באופן עקיף, בו נידונים היבטים של אלימות כלכלית. ניתן לבקש צו הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, בטענה להתעללות נפשית מתמשכת המתבטאת בשליטה כלכלית. כמו כן, במסגרת הליך גירושין, יכול בית המשפט לענייני משפחה להתחשב בהתנהלות כלכלית פוגענית בעת חלוקת הרכוש והחובות (איזון משאבים), ולסטות מעקרון החלוקה השווה. עם זאת, סעדים אלו הם לרוב צופי פני עתיד או כרוכים בפירוק התא המשפחתי, ואינם מציעים פתרון לחובות העבר שהצטברו.
• דיני הנזיקין: ד"ר יגלניק-פרישטיק מציעה את האפשרות התאורטית להכיר באלימות כלכלית כעוולה נזיקית, בדומה להכרה בפסיקה בסרבנות גט כעוולה המזכה בפיצויים. רעיון זה, על אף שהוא מבוסס משפטית, טרם התפתח לכדי פרקטיקה שיפוטית מושרשת.
• המשפט הפלילי: אלימות כלכלית אינה מוגדרת כעבירה עצמאית בספר החוקים. ניתן, במקרים מסוימים, להעמיד לדין את המתעלל בגין עבירות קיימות כגון סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה או גניבה, אך עבירות אלו אינן תופסות את מהותה של האלימות הכלכלית, שהיא דפוס התנהגות מתמשך של שליטה וכפייה ולא אירוע פלילי בדיד.
• הוואקום החקיקתי: לאורך השנים הונחו על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק פרטיות וממשלתיות שמטרתן להגדיר במפורש אלימות כלכלית כעוולה אזרחית וכעילה למתן צווים ייעודיים. כישלונן של הצעות אלו מותיר חלל חקיקתי, אשר מחייב את הרשות השופטת למלאו באמצעות פרשנות יצירתית של הדין הקיים.

חלק ב': משטר חדלות הפירעון ליחידים בישראל המודרנית

כדי להבין כיצד ניתן לשלב את ההכרה באלימות כלכלית במסגרת הדין הקיים, יש לסקור תחילה את עקרונות היסוד ואת ההליך הקבוע בחוק חדלות פירעון לגבי יחידים. ניתוח זה יתבסס על הוראות החוק ועל תובנותיו של פרופ' האן.

2.1 תכליות הליבה: מענישה ל"התחלה חדשה"

כאמור, סעיף 1 לחוק חדלות פירעון מציב באופן מפורש את שיקומו הכלכלי של החייב בראש סדר העדיפויות. הצהרה תכליתית זו אינה דקלרטיבית בלבד; היא מהווה מפתח פרשני עבור בית המשפט בבואו ליישם את הוראות החוק. נוצרת היררכיה ברורה של תכליות: בעוד שהשאת שיעור החוב לנושים היא מטרה חשובה, היא אינה גוברת על הצורך להעניק לחייב היחיד, אשר פעל בתום לב, אפשרות ממשית לשיקום. תפיסה זו, לפיה החברה כולה יוצאת נשכרת מחזרתו של החייב למעגל היצרנות, היא העוגן הנורמטיבי המאפשר סטייה מכללים נוקשים כאשר אלו מובילים לתוצאה בלתי צודקת או כזו החותרת תחת מטרת העל של החוק.

2.2 הדרך אל ההפטר: מפת דרכים פרוצדורלית

הליך חדלות פירעון ליחיד הוא תהליך מובנה, הכולל מספר שלבים מרכזיים, שבכל אחד מהם ישנה רלוונטיות לסוגיית האלימות הכלכלית:

• הגשת הבקשה ומתן צו לפתיחת הליכים: עם הגשת הבקשה על ידי החייב, ואישורה על ידי הממונה, ניתן צו המקפיא את כל ההליכים המשפטיים והליכי הגבייה נגדו. שלב זה מעניק לחייב מרחב נשימה ראשוני.
• "תקופת הביניים": תקופה זו, הנמשכת כ-12 חודשים, היא קריטית. במהלכה, נאמן שמונה על ידי בית המשפט עורך חקירה מקיפה אודות נכסיו, חובותיו והנסיבות שהובילו למצבו הכלכלי של החייב. זוהי הזירה המרכזית שבה יש להציג בפני הנאמן את התשתית הראייתית לקיומה של אלימות כלכלית.
• הצו לשיקום כלכלי: בתום תקופת הביניים, מגיש הנאמן לבית המשפט את המלצותיו, המגובשות לכדי "צו לשיקום כלכלי". הצו קובע תוכנית פירעון, הכוללת בדרך כלל תשלום חודשי לקופת הנשייה לתקופה של כשלוש שנים, וכן הוראות נוספות. היסטוריה של התעללות כלכלית היא שיקול מרכזי בקביעת גובה התשלום החודשי ומשך התקופה.
• צו ההפטר: עם עמידת החייב בתנאי הצו לשיקום כלכלי, ניתן לו צו הפטר, הפוטר אותו מיתרת חובות העבר שלו. החוק מבחין בין הפטר רגיל, הניתן בתום תקופת התשלומים, לבין "הפטר לאלתר", הניתן במקרים חריגים לחייבים חסרי כושר השתכרות לחלוטין, כבר במעמד מתן הצו לשיקום כלכלי.

2.3 דוקטרינת "תום הלב": שומר הסף המרכזי

דרישת תום הלב היא עקרון-על בהליך חדלות הפירעון, ומשמשת כשומר סף המונע ניצול לרעה של ההליך. חשוב להבחין בין שני היבטים של דרישה זו, הנבחנים בנקודות זמן שונות:

• תום לב בניהול ההליך (תום לב דיוני): היבט זה מתייחס להתנהלות החייב לאחר פתיחת ההליכים. הוא מחייב שיתוף פעולה מלא עם הנאמן, גילוי מלא ונאות של כלל הנכסים וההכנסות, ועמידה בהגבלות ובחובות המוטלות על החייב מכוח החוק והחלטות בית המשפט. חוסר תום לב דיוני עלול להוביל לביטול ההליך.
• תום לב ביצירת החובות: זהו ההיבט הרטרוספקטיבי, והוא המצוי בליבת הדיון במאמר זה. בית המשפט בוחן את הנסיבות שהובילו להיווצרות החובות. התנהלות חסרת תום לב בשלב זה מתבטאת, למשל, ביצירת חובות תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים (כהימורים), ניהול אורח חיים פזרני שאינו תואם את היכולת הכלכלית, או ביצוע מעשי מרמה. קביעה בדבר חוסר תום לב ביצירת החובות עלולה להוביל לדחיית הבקשה להפטר, להארכת תקופת התשלומים, או להחרגת חובות מסוימים מן ההפטר.

חלק ג': נקודת ההתנגשות: יישום מבחן תום הלב על חובות שמקורם באלימות כלכלית

בחלק זה, ננתח לעומק את האתגר המשפטי המרכזי: כיצד יש ליישם את דרישת "תום הלב ביצירת החובות" על חייב שחובותיו הם תולדה של מערכת יחסים אלימה וכפיינית. נטען כי יישום דווקני של המבחן מרוקן אותו מתוכנו המוסרי ומוביל לתוצאה שאינה מתיישבת עם תכליות החוק.

3.1 הערכה מחדש של "תום הלב": האם חייב כפוי פועל ב"חוסר תום לב"?

בבסיס הקביעה בדבר "חוסר תום לב" עומד יסוד של אשמה מוסרית, של בחירה מודעת בהתנהלות כלכלית פסולה. יסוד זה נעדר, או למצער פגום באופן מהותי, אצל קורבן של אלימות כלכלית. יש לבחון את מעשיו של החייב (למשל, חתימה על ערבות) לא כפעולה מבודדת, אלא בהקשר הרחב של הכפייה, המניפולציה וחוסר איזון הכוחות הקיצוני שאפיינו את מערכת היחסים.

ההבדל בין קורבן אלימות כלכלית לבין דוגמאות קלאסיות של חייב חסר תום לב הוא תהומי. מהמר בוחר ליטול סיכון. מי שחי באורח חיים ראוותני בוחר לחיות מעבר ליכולותיו. לעומתם, מקורבן האלימות הכלכלית נשללת, לעיתים קרובות, היכולת לבחור באופן חופשי ואותנטי. "הסכמתו" לכאורה ליצירת החובות היא הסכמה פגומה מיסודה.

מכאן עולה הצורך להתאים את מבחן "האדם הסביר" לנסיבות המיוחדות. השאלה אינה מה היה עושה אדם סביר במערכת יחסים בריאה, אלא מה היה עושה אדם סביר הנתון תחת שליטה כפייתית, אשר שיקוליו המרכזיים אינם ניהול פיננסי נבון, אלא הישרדות, הגנה על ילדיו או ניסיון למנוע הסלמה של האלימות. במצב דברים זה, "הסכמה" ליטול חוב עשויה להיות המעשה הרציונלי והסביר ביותר בנסיבות הבלתי-סבירות שנכפו על הקורבן.

3.2 משוכת סעיף 175: האם אלו חובות ש"נוצרו במרמה"?

סעיף 175 לחוק חדלות פירעון קובע רשימה של חובות אשר ההפטר אינו חל עליהם. אחד החריגים הבולטים הוא "חוב שנוצר במרמה". לכאורה, נושה יכול לטעון כי חוב שנוצר על ידי בן הזוג המתעלל תוך זיוף חתימת הקורבן הוא אכן "חוב שנוצר במרמה", ועל כן אינו בר-הפטר.

טענה זו, על אף כוחה לכאורה, מובילה לתוצאה קשה ובלתי מתקבלת על הדעת. יש לפרש את סעיף 175 כך שהמרמה המונעת את ההפטר היא מרמה שיש לייחס לחייב המבקש את ההפטר. לא יעלה על הדעת שהחוק יבקש להעניש את קורבן המרמה על ידי החרגת החוב שנוצר כתוצאה ממנה מן ההפטר. פרשנות כזו תהפוך את הקורבן לאחראי באופן אבסולוטי למעשי המרמה של אחר, ותנציח את תוצאותיה ההרסניות של האלימות. פרשנות נכונה, המתיישבת עם תכליות החוק, היא זו הקובעת כי כאשר החייב עצמו הוא קורבן המרמה, החוב אינו נכנס לגדרו של החריג בסעיף 175, וניתן להפטיר ממנו.

3.3 שיקול דעת שיפוטי ואתגרים ראייתיים

האתגר המרכזי העומד בפני חייב המבקש להוכיח כי חובותיו נוצרו עקב אלימות כלכלית הוא אתגר ראייתי. הליך חדלות הפירעון הוא הליך המתמקד במסמכים פיננסיים, בעוד שאלימות כלכלית היא דפוס התנהגות מתמשך, שלעיתים קרובות אינו מותיר "שובל נייר" ברור. כיצד, אם כן, ניתן לגשר על פער ראייתי זה?

ישנן מספר דרכים להרים את נטל ההוכחה הנדרש:

• הגשת תצהירים: תצהירים של עובדים סוציאליים, מטפלים, בני משפחה או חברים אשר היו עדים לדפוס השליטה או לשלכותיו.
• תיעוד מהליכים קודמים: הצגת צווי הגנה שניתנו בעבר, תלונות שהוגשו במשטרה, או פרוטוקולים והחלטות מהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה.
• הסתמכות על דוקטרינות ראייתיות: ניתן לבקש מבית המשפט של חדלות פירעון להכיר בקביעות עובדתיות שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה, מכוח דוקטרינת "השתק פלוגתא". בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המומחית לניתוח מערכות יחסים בתוך המשפחה, ולקביעותיו יש משקל רב.
• תפקידו של הנאמן: על הנאמן, כזרועו הארוכה של בית המשפט, מוטלת החובה לא רק לבחון את המסמכים שמוצגים לו, אלא גם לחקור באופן אקטיבי את נסיבות יצירת החובות, ולגלות רגישות ל"נורות אדומות" העשויות להעיד על אלימות כלכלית.

הטבלה הבאה מסכמת את המקורות הראייתיים השונים ואת משקלם הפוטנציאלי בהליך:

טבלה 1: מקורות ראייתיים להוכחת אלימות כלכלית בהליכי חדלות פירעון

חלק ד': לקראת דוקטרינה שיפוטית ומנהלית קוהרנטית

לאחר ניתוח הבעיה והאתגרים, חלק זה יציע מסגרת נורמטיבית לפתרון המתח המשפטי, ויציג המלצות מעשיות ליישום.

4.1 פרשנות תכליתית בחלל חקיקתי

בהיעדר חקיקה מפורשת המסדירה את נושא האלימות הכלכלית, על בתי המשפט לאמץ פרשנות תכליתית של חוק חדלות פירעון. התכלית המוצהרת של שיקום כלכלי  חייבת להנחות את יישום הוראותיו הספציפיות של החוק. הכרה באלימות כלכלית כגורם הממתן את דרישת "תום הלב" אינה אקטיביזם שיפוטי, אלא פרשנות הכרחית על מנת להבטיח שהחוק יגשים את מטרתו ולא יחטיא אותה.

4.2 תפקיד הממונה ובתי המשפט: ממדיניות לפרקטיקה

לגוף המנהלי המפקח על הליכי חדלות הפירעון תפקיד מכריע. בהקשר זה, ישנה חשיבות עצומה לטיוטת תקנות שהתפרסמה, אשר הזכירה במפורש "נסיבות חיים זוגיות חריגות לרבות אלימות כלכלית" כשיקול שיש להתחשב בו. אזכור זה, אף אם טרם הבשיל לחקיקת משנה סופית, מהווה הוכחה לכך שהרשות המבצעת, האמונה על יישום החוק, כבר מכירה ברלוונטיות של התופעה. אין מדובר ברעיון רדיקלי, אלא בנורמה מנהלית מתגבשת. על בסיס הכרה זו, על הממונה להוציא הנחיות (נהלים) ברורות לנאמנים, שידריכו אותם כיצד לזהות, לחקור ולדווח על חשדות לאלימות כלכלית במהלך תקופת הביניים.

4.3 מסגרת מוצעת להכרעה שיפוטית

על מנת לתרגם את העקרונות שנדונו להלכה למעשה, מוצעת בזאת מסגרת הכרעה בת ארבעה רבדים עבור נאמנים, עורכי דין ובתי המשפט:

1. חזקה הניתנת לסתירה: כאשר חייב מציג ראיות לכאורה לקיומה של אלימות כלכלית (כגון צו הגנה, ממצאים מבית המשפט לענייני משפחה, או חוות דעת של גורם טיפולי), יש להקים לטובתו חזקה הניתנת לסתירה כי פעל ב"תום לב ביצירת חובותיו". נטל ההוכחה יעבור אל הנושים המתנגדים, אשר יידרשו להוכיח כי חוב ספציפי נוצר מחוץ למסגרת הכפייה והשליטה.
2. אלימות כשיקול מרכזי בתוכנית השיקום: היסטוריה של התעללות כלכלית צריכה להוות שיקול מרכזי בעיצוב הצו לשיקום כלכלי. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בקביעת תקופת תשלומים קצרה יותר, בסכום תשלום חודשי נמוך יותר (בהתחשב בכושר ההשתכרות הפגוע של הקורבן ובצורך לממן את שיקומו האישי), או בסבירות גבוהה יותר למתן "הפטר לאלתר" במקרים קשים במיוחד.
3. החרגת חובות מרמה של המתעלל: במקרים שבהם הוכח כי חובות נוצרו במרמה על ידי בן הזוג המתעלל על שמו של הקורבן, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהחריג חובות אלה ממצבת החובות של החייב במסגרת ההליך, או להתייחס אליהם כחובות שאינם ברי-גבייה מהקורבן.
4. תיאום בין-ערכאתי: יש לחזק את התיאום ושיתוף הפעולה בין בית המשפט של חדלות פירעון לבין בית המשפט לענייני משפחה. על בית המשפט של חדלות פירעון לייחס משקל רב לממצאים ולקביעות של בית המשפט לענייני משפחה, המהווה ערכאה מומחית בניתוח הדינמיקה המשפחתית.

סיכום: סלילת הדרך לשיקום כלכלי אמיתי

מאמר זה ביקש להאיר את נקודת המפגש הטעונה בין דיני חדלות הפירעון לבין המציאות הקשה של אלימות כלכלית. הראינו כי ההבטחה השיקומית הגלומה בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, עלולה להפוך לאות מתה עבור קורבנות אלימות כלכלית, אם ייושמו דוקטרינות החוק, ובראשן דרישת תום הלב, באופן נוקשה ופורמליסטי.

יישום כזה אינו רק בלתי צודק כלפי הקורבן; הוא מהווה כישלון של החוק בהשגת תכליותיו המוצהרות. במקום לשקם ולהעניק "התחלה חדשה", הוא עלול להנציח את השעבוד הכלכלי ולהותיר את הקורבן לכוד בחובות שנכפו עליו.

הדרך לשיקום כלכלי אמיתי עבור קורבנות אלימות כלכלית מחייבת גישה שיפוטית ומנהלית רגישת-הקשר, המכירה במציאות החברתית המורכבת העומדת בבסיס יצירת החובות. על ידי אימוץ פרשנות תכליתית, פיתוח הנחיות מנהליות ברורות, והפעלת שיקול דעת שיפוטי המבחין בין אשמה לכפייה, תוכל מערכת המשפט לסלול עבור קורבנות אלו נתיב ממשי, לא רק להפטר מחובות, אלא להשבת האוטונומיה הכלכלית והאישית שנגזלה מהם.